בלוגיעדה

בשבוע שעבר מימשתי את איומיי והגשתי בקשה לסגור את החשבון שלי בפייסבוק.  היות שבפייסבוק יודעים מה טוב בשבילי הרבה יותר טוב ממני,  הם לא מוכנים לעשות זאת מיד.  יש תהליך:  אם הכל ילך כשורה,  אני אמורה להיעלם משם בעוד קצת יותר משבוע,  ואי אפשר לזרז את ההיעלמות.  אפשר להתחרט בינתיים,  אבל אני מן העקשנים.

לא אתחיל לדון עכשיו שוב בשאלה אם זה צעד נבון או לא,  ואם זה מתאים למאה העשרים ואחת או לא.  במקום זה אשתעשע במחשבה על מה שיקרה כשבקשתי תתמלא:  שמי ייעלם מרשימות החברים  (אני מקווה שהם לא ייעלבו,  זה ממש לא מכוון נגדם),  ולא אוכל להיכנס לחשבון שלי עם סיסמה וגם לא למצוא את עצמי דרך גוגל.  ואז אוכל לומר שבאתי והלכתי וחזרתי כלעומת שבאתי ונעלמו עקבותיי והייתי ואינני.  מגניב.

ועוד זאת:  לפני כחודש,  ברגע של שעמום וחיפוש אחר הרפתקאות,  פתחתי לעצמי בלוג נוסף באתר הבלוגים של גוגל.  מדהים כמה פשוט לעשות זאת.  זה לוקח פחות מדקה.  שיחקתי שם קצת עם העיצובים ועיצבתי לעצמי דף עם עלי שלכת בגווני כתום-חום והתלהבתי ממנו עד בלי די.  העליתי לשם פוסט אחד ויחיד (שאחר כך הועלה גם לכאן) והערצתי את מראהו בתוך עלי השלכת והתחלתי לבדוק את הסטטיסטיקות,  שהן הרבה יותר גזעיות מהסטטיסטיקות של ישרא.  דא עקא שתוך זמן קצר התברר לי שאיש מלבדי אינו צופה בפוסט שלי ובעלי השלכת,  ושהמערכת הטפשה סופרת שם רק את הכניסות שלי (אפילו ישרא לא עושה שטויות כאלה).  זה קצת פגע במורל שלי,  כי במקום בלוג נטול-צְפִיּוֹת עדיף כבר לכתוב למגירה,  וחשבתי שאם כך כדאי להוסיף הפניה מהבלוג הזה אל הבלוג החדש   -   נניח,  להוסיף ברשימה כאן בצד שמאל קישור ל"עוד בלוגיעדה".

אבל אז חשבתי שבמקום להטריח את קוראיי לכתת את רגליהם ברשת ולחפש בלוגיעדות נוספות,  מוטב כבר להעלות את הפוסט כאן,  בבלוגיעדה המקורית,  ולא לבלבל לכולם את המוח.  אז הלכתי וסגרתי את הבלוגיעדה החדשה (הו,  עלי-השלכת הכתומים-חומים!).  אבל גם שם גוגל יודע מה טוב בשבילי הרבה יותר טוב ממני,  והוא מוכן להעלים את הבלוג ההוא סופית רק אחרי חודשיים,  לא פחות.  עד אז אני יכולה להתחרט ולפתוח אותו בחזרה בלחיצת כפתור וליהנות שוב ממראה העלים היפים,  אבל אז כשאחזור ואסגור אותו  תתחדש הספירה-של-ההשהייה-לחודשיים,  אז אני מתאפקת.

האמת שאני לא מבינה למה כל המערכות האינטליגנטיות האלה לא מוכנות לסמוך קצת גם על האינטליגנציה שלי ולעשות מה שאני רוצה,  אבל החלטתי לא להתווכח.  מכל מקום,  אפשר יהיה תמיד להתחיל שם בלוג חדש,  אחר,  בהשקעה של דקת-עבודה.  זו מין תעודת-ביטוח כזאת:  אם משום מה ישראבלוג יתאדה פעם,  יש לאן ללכת.  מזכיר קצת את הישראלים שמסדרים לעצמם גם דרכון של מדינה אחרת.  שיהיה,  על כל צרה שלא תבוא.