את הטקסט שיופיע להלן כתב הילד שלי בדף הפייסבוק שלו אתמול בערב, סמוך לחצות. לי כידוע כבר אין גישה לשם, אבל אחותי הטובה הלשינה לי, והיום קיבלתי ממנו, לבקשתי, קישור, וקראתי גם אני. הדברים נכתבו, מטבע הדברים, לקהל שגילו הוא בדרך כלל טרום-שלושים, אבל נראה לי שהם מתאימים גם לעיניהם של מי שעברו את הגיל האמור; והם מופיעים כאן ברשותו המפורשת של מחברם.
*
/// זהירות, לא קצר. וכנראה לא הדרך הטיפוסית להתייחס ליום הזכרון
///
קצת על מספרים.
באפריל 2012 המחיר לליטר דלק חצה בפעם
הראשונה את הגבול של 8 שקלים לליטר. תעריף החשמל קפץ ב-9 אחוז. לפי הדו"חות
האחרונים, 20% מהמשפחות בישראל הן עניות, בהן 837 אלף ילדים.
מאיימים עלינו שבעוד 18 שנה, חצי, 50
אחוז, מהילדים במדינה שיסיימו תיכון יהיו ערבים או חרדים, ולא יתגייסו לצבא.
מזכירים לנו שלפני בערך 70 שנה 6
מליון נהרגו, ומי אמר שהם האחרונים. הפסימיסטים (מאוד) מוסיפים שבתקיפה לא
קונבציונלית על ת"א יהרגו לפחות 80 אלף איש. ביום.
יש לי עוד הרבה מספרים. כמה עולה
לשלוח את הילד לגן? שכירות על דירה קטנה במרכז? טיפולי שיניים? גבינת עיזים?? כמה
עולה גבינת עיזים בסופר ליד הבית? ובקניון??
ובסופר בניו יורק?? ובברלין??
שניה לפני שאתם קופצים לברלין לבדוק
כמה עולה, ומחליטים לא לחזור, מספר אחד אחרון. 22,993. זהו מניין חללי מערכות
ישראל, נכון לממש עכשיו.
22,993 איש שילמו את המחיר הכי כבד
שיש. היום אנחנו מצדיעים להם, אבל אל תתבלבלו. את העבודה הקשה הם השאירו לנו. הם
אולי מתו, אבל אנחנו צריכים לחיות כאן.
רוצים לספור גם? תעצמו את העיניים
ותנסו לספור כמה פעמים, החודש, התלוננתם על משהו ממה שכתוב פה למעלה. או משהו
בסגנון. ספרתם? אל תבינו אותי לא נכון, אני לא אומר שאסור להתלונן. להתלונן זה
כדאי ורצוי. אבל, אתם מבינים, הדברים האלה שמפריעים לנו פה? אלה לא סיבות לעזוב.
אלה הסכמים שלנו, כולנו, עם 22,993 אנשים שהסכימו למות - בתנאי שאנחנו נבנה מקום
יותר טוב לחיות בו.
חג עצמאות שמח.
*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.