בלוגיעדה

באחד מערבי השבוע חזרתי מהעבודה בשעת ערב מאוחרת יחסית.  האוטובוס היה מלא ולא היו מקומות ישיבה וכל הרמזורים היו אדומים,  ובשלב כלשהו נמאס לי והחלטתי לרדת כמה תחנות לפני התחנה "שלי" ולהמשיך ברגל.  בהליכתי עברתי על פני הכניסה לרחוב הקטן של בית הוריי.  הייתי עייפה וטרודה במחשבות,  ונדמה היה לי שתוך כדי צפייה במעלה הרחוב הקטן ההוא אני רואה מרחוק את הניאון של מנורת המרפסת מנצנץ בין ענפי האוליאנדר הצומח בגינת הבית שבו גדלתי.  לקח לי כמה שניות להתאפס ולהיזכר שהמרפסת ההיא עם הניאון נסגרה לפני שנים רבות לחדר עם חלונות,  שהאוליאנדר נעקר,  ושכל הבית,  כולל החדר האמור,  כבר מזמן איננו. במקומו בנו שם בית משותף,  ואין שם כמעט עצים.  

לא בית ולא מרפסת,  לא ניאון ולא אוליאנדר:  סתם תעתוע עייף.