מזה כמה שבועות אני קוראת את תרה של צרויה שלו. אני קוראת אותו בעניין, אם כי לאט, כהרגלי. אף שאני סקרנית לדעת איך תתפתח העלילה ומה יקרה בסופה, יש לי סבלנות לחכות.
בדרך כלל כשאני מוצאת בספר כלשהו משפטים שמוצאים חן בעיניי, אני מעתיקה אותם למחברת שלי, ולפעמים גם מצטטת אותם בפוסט. אמנם אין סיכוי שאחרי שנים אמצא אי שם במחברות הישנות את הקטעים המצוטטים, אבל עצם ההעתקה תורמת משהו לתהליך הזכירה שלהם, וכך אני שוכחת פחות. כי יש משהו מעציב בכך שקוראים משפט יפה ונכון ונוגע ללב, ולמחרת בכלל לא זוכרים מה היה שם, ואיפה בדיוק.
הסגנון של צרויה שלו עשיר מאוד (אולי אפילו עשיר מדי) במטפורות ציוריות, ויש שם ניסוחים רבים שאני אוהבת - ואף על פי כן, כשחשבתי אם יש משהו שארצה להעתיק למחברת שלי, או לספר עליו בבלוג, התפלאתי לגלות שפשוט אין. לא מצאתי שום דבר שאני רוצה לצטט משם.
אולי משום שאין שם אף דמות שאני מצליחה להזדהות אתה. אולי משום שהמבט השולט שם, מבט שמוצא זווית של כיעור כמעט בכל דבר, איננו מדבר אליי כל כך. ואולי משום שלגודש של הציוריות הלשונית יש אפקט מכביד במקצת.
ואולי משום שאמנם יש שם הרבה דברים יפים מאוד, אבל אף אחד מהם איננו ממש פשוט (מה שמזכיר לי את מה שציטטתי בסיום הפוסט הזה). ופשטות, מסתבר, יכולה להוסיף יופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.