בראש הנקרה מוצעת לתיירים הקרנה של סרט עם הסברים על האתר ועל הנקרות. בין היתר מצולמת שם נקבת צב-הים שעולה אל החוף להטיל את ביציה. היא מטילה כמה עשרות ביצים, מכסה אותן בחול שיגן עליהן מכל רע, משאירה אותן שם וחוזרת הימה.
כשישים יום מאוחר יותר מתחיל החול לרחוש: הביצים בוקעות והצבונים הקטנים מפלסים את דרכם אל פני השטח. הם מפרפרים קצת בחול עד שבוהק המים מדריך את דרכם האינטואיטיבית לים. ברגע שהם מגיעים למים, הם שוחים בהם כבקיאים ומורגלים: הנה הגיעו הביתה.
אבל מוזר שלמרות שאינם יתומים, כבר מרגע לידתם אין להם אמא, ונדמה שהם אפילו אינם חשים בחסרונה.
*
במסלול ההליכה של פארק הסלעים ראיתי פתאום את דם המכבים. זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו, וכבר התחלתי לפקפק בקיומו, אבל עכשיו השתכנעתי: הפרח ההוא שמצויר על המדבקות שחילקו לנו תמיד בבית הספר ביום הזיכרון (כדי לענוד אותן על החולצה הלבנה) אכן קיים באמת. הוא לא וירטואלי.
*
בכיכר המעיין בפקיעין, תחת עץ-התות, התנהל (בעברית) משחק מחבואים סוער. כשהגיע תורו של צעיר-החבורה להיות "העומד", הוא נעמד מאחורי גדר אבנים נמוכה (ובהיותו זעיר כל כך, היא הסתירה אותו לגמרי, עד שכמעט נחבא שם גם מפני עצמו), והחל לספור:
אחת - שתיים - שלוש - ארבע - חמש - שבע!
וזהו. עד כאן ידיעתו מגעת. מכאן ואילך - הגיע הזמן לצאת לחַפש.
*
על ראש הגבעה בכניסה לעכו חולש פסל (דמוי צללית) של נפוליאון רוכב על סוסו, לזכר מסע הכיבושים המזרח-תיכוני שלו. בידו מתנופף בכחול-לבן דגל ישראל. כנראה שכחו להסיר אותו משם בתום יום העצמאות, אבל כל דרגה נוספת של אנכרוניזם מחפה על זו שקדמה לה.
*
ראש המשפחה מזכיר לי: תספרי בבלוג שלך שכשהיינו בחנות הסבונים המפורסמים בפקיעין, ראית את סבתא ג'מילה האמיתית.
כנראה שאכן כך. היא נראית כמו בתמונות - אשה לא צעירה ולא אלגנטית, אבל בעלת פנים מאירות במיוחד וחזות מלאת מרץ.
אולי זה בזכות הסבונים, ואולי הכול - גם הסבונים - בזכות האופי.
* * *
בלהט החופשה לא יצא לי להתעמק בהפגנות נגד הפליטים והמסתננים ובאישי הציבור שהסיתו נגדם, אבל המעט ששמעתי הספיק לי. ומה עוד יש לי לומר? הרי כבר שאלתי אם לאישי-הציבור הנ"ל אין בושה, וכבר הוברר לי שאין. וכבר תהיתי על התבונה וההגינות והאחריות שבהשלכת גפרור בוער של דברי הסתה אל תוך אווירה רוויה באדי-דלק של רגשי קיפוח ואלימות, וכבר הסקתי שאין בכך תבונה והגינות ואחריות. ועל העובדה שהפוליטיקה המטורפת של האישים הנ"ל שואבת תקציבים שהיו יכולים לעזור לשכונות האמורות הרבה יותר מדברי הבלע שהם מפזרים באוזני יושביהן - גם עליה כבר נאמר הכול. ועל מירי רגב כבר כתבתי כאן את שהיה לי לומר, ואפילו די מזמן.
אז נותר לי רק לסכם, בקליפת אגוז, את דעתי על המסיתים:
שהם מועלים לחלוטין בתפקידם - כי במקום להיות מנהיגים, הם מונהגים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.