בלוגיעדה

אתמול הגעתי לסופו של ספר הסיפורים של עמוס עוז,  בין חברים,  והצטערתי שכבר הגיע הסוף.  הסיפורים האלה יפים כל כך,  והספר כולו קצר כל כך.  אני אוהבת את משפטיו שבנויים בפשטות,  בלי הרבה פירוט ובלי הרבה פיסוק ובלי מטפורות מסובכות,  ובכלל בלי זיקוקי דינור.

כל הסיפורים בו יפים בעיניי,  אבל במיוחד אהבתי את "לילה" ואת "אספרנטו",  ובין שניהם  -  את "אספרנטו" יותר.  אולי משום שחיי עוברים תמיד דרך מסננת של לשונות,  ואולי גם משום שהסיפור הזה מסכם איכשהו את האמביוולנטיות הטמונה בהבעה מילולית בכלל  -  את כוחה ואת חולשתה.

ב"אספרנטו" מציע מרטין ללמד את חברי הקיבוץ את השפה המיוחדת הזאת,  ומסביר להם כך:  

"אספרנטו היא לשון חדשה וקלה שמטרתה לאחד את כל האנושות ולהיות לפחות שפה שנייה לכל בני אנוש.  זוהי לשון בעלת דקדוק פשוט והגיוני,  אין בה יוצאים מן הכלל,  ואפשר להתחיל לדבר ולקרוא בה אחרי שיעורים מועטים" (עמ' 152).

ואני מוכרחה לחשוב שלו היו בני האדם מקיימים את חזונו של ממציא השפה הזאת,  והיו מקימים אותה לתחייה וגואלים אותה משיממונה ומדברים בה,  היו מסבכים אותה מיד,  ודקדוקה היה מאבד את פשטותו והיוצאים מן הכלל היו צצים בה כפטריות שאחרי הגשם:  זו דרכן של לשונות חיות,  שבני אדם מכניסים בהן ערבובייה וכל הסדר שהיה בהן מתפוגג.  זה האחרון יכול להישמר רק בלשונות מתות.

בשיעור הראשון מסביר מרטין לתלמידיו,  כי "המילים העכורות הן המרעילות בכל מקום את הקשר שבין בני אדם ולכן דווקא מילים מדויקות וצלולות הן היכולות לרפא את הקשר הזה, בתנאי שתהיינה המילים הנכונות ותיאמרנה בשפה מובנת לכל נפש" (עמ' 155).  אבל דווקא על זה  אומר בלבו הנער משה שמשתתף בשיעור,  "שהצער שבעולם נולד עוד לפני המילים" (שם).

אולי זו באמת הסיבה שהספר הזה מקמץ כל כך בהסברים מפורטים:  משום שהצער שהוא מתאר היה קיים עוד הרבה לפני המילים,  וימשיך להתקיים גם אחרי שהן תיאמרנה ותיכתבנה ותתגלגלנה לאשר תתגלגלנה.  ולכן גם אמן כזה של מילים מביע כך,  באמנות רבה כל כך,  את חולשתן של המילים   -  ואפילו את זה הוא עושה עם כל כך מעט מהן.

ולאחר כל הצער הזה  -  הנה משהו קצר לשיפור מצב הרוח:

באותו סיפור טוען מרטין,  "שהממשלות כולן ,  בלי יוצאת מן הכלל,  מיותרות לגמרי והממשלה שלנו מיותרת כפליים מפני שהיהודים כבר הראו לעולם איך יכול עם להתקיים ואף לפרוח במשך אלפי שנים פריחה רוחנית ותרבותית בלי שתהיה לו שום ממשלה" (עמ' 146).

האין זה מעודד לדעת,  שכבר בשנות החמישים   -   שבהן הכל עוד נראָה בסדר  -    הייתה הממשלה שלנו מיותרת לגמרי,  ושבכל זאת,  למרות שרידותה ולמרות כל מעלליה, ולמרות כל הממשלות המיותרות שבאו בעקבותיה, עלה בידינו להגיע איכשהו עד הלום?