ירחם השם, דבר כזה עוד לא קרה (כמעט): יותר משבוע לא עדכנתי את הבלוג. אני כאילו בחופש, אבל זה החלק הגרוע ביותר של שנת הלימודים: הכל עמוס עד אפס מקום. למשל, למרות שאני כבר לא מלמדת ביולי, הייתי צריכה לנסוע לירושלים פעמיים בשבוע שעבר. אחת מהפעמים הייתה בשעת-בוקר עד כדי כך שערורייתית, שראש המשפחה ריחם עליי והִתנוּדַב לקחת אותי לשם בשתיהן, במקום להוריד אותי, כרגיל, בתחנת האוטובוס בתל אביב. היתרון הבולט של התנדבותו, מלבד מה שברור מאליו, הוא העובדה שכדי לחסוך זמן ופקקים הוא נכנס לעיר לא דרך גשר המיתרים, כמו האוטובוס, אלא דרך גינות סחרוב. והיתרון של זה הוא שבדרך עוברים על פני מאפייה (ברמן? אנג'ל?) שריח הלחם הנאפה בה מסתנן לתוך המכונית (תמיד באותה נקודה בצומת בדיוק) אפילו מבעד לחלונות הסגורים. הריח הזה הוא עד כדי כך משובב נפשות, והוא מגיע בשעה כל כך נכונה של הבוקר, שראש המשפחה אומר לי, אולי נעצור כאן ונראה, אולי אפשר לקנות אצלם לחמניות, ואני אומרת לו, נסחַפת, זה מאפייה כאן, לא חנות, והוא מתעקש, אז מה, אולי יש להם שם חנות-מפעל, ואני אומרת, בחייך, תצא מהסרט, זה ירושלים פה, לא תל אביב, לא מוכרים כאן דברים בבית חרושת. ואז הוא נאנח באכזבה וממשיך לנהוג עד שמגיעים לעבודה שלי, וכשאני יורדת מהרכב אני מוודאת שהוא יודע איך לצאת מהעיר (כאילו שאני מומחית גדולה, וזה), והוא אומר לי שהוא יודע.
- תחזור דרך המאפייה? אני שואלת.
- לא, הוא עונה, אני נוסע דרך גשר המיתרים.
הו, גשר המיתרים. אני חוצה אותו רגלית וצולחת אותו ברכבת כמה פעמים בשבוע, ומכירה כבר באופן אישי כל מיתר, אבל בשביל ראש המשפחה, החיזיון של הגשר הזה הוא עדיין אטרקציה. הוא שמח לקראתו כבר כשהוא רואה אותו ממרומי הקסטל (משם הוא נראה כמו גשר-גמדי); ואחרי שהוא נפטר מן המטען החורג (=אני), לא אכפת לו להיתקע בפקקים ובלבד שיוכל לראות אותו ולנסוע תחתיו בדרכו חזרה אל ארץ-השפֵלה.
חוץ מזה, בלי קשר, רציתי להגיד שפייסבוק הוא דווקא לא דבר רע, אבל מפריע לי שהוא לא ממש מעודד חשיבה עצמאית, ושאפילו מתגלים בו לפעמים סימפטומים של לחץ חברתי (ואת זה אני ממש לא אוהבת). נכון שיש לחץ-חברתי-לחשוב-ולהגיד-את-הדבר-הנכון בכל מקום, אבל בפייסבוק, בגלל מהירות-השיתוף וחוסר-המאמץ-הכללי, זה אפילו יותר בולט, ולפעמים מתברר פתאום שכמעט כולם חושבים בדיוק את אותו הדבר.
טוב, לא נעים להגיד דברים כאלה נגד לחץ חברתי, אז אני אתאפק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.