חשבתי לכתוב משהו על משה סילמן אבל החלטתי לרדת מזה. מלכתחילה חשבתי שמדברים על זה יותר מדי, ובעיקר מתלהמים יותר מדי, מכל הכיוונים, והיום שמעתי שמישהו נוסף ניסה להתאבד באותו אופן. מה שמעלה את החשש שיש משהו מדבק באווירה שנוצרה. אז החלטתי שכמה שפחות דיבורים - יותר טוב. לדעתי לכולם, אבל בטח שלפחות בשבילי. רק אסתפק בהבעת תקווה שמובילי הדרך במבוכי הביורוקרטיה הישראלית יחשבו איך הם יכולים לגלות יותר גמישות כשהם מטפלים באנשים הנתונים במצוקה קשה; שהמירוץ למציאת אשמים יחיל על עצמו עקרונות של איפוק מינימלי; וגם שסוף סוף תימָצא לו, למשה סילמן, המנוחה הנכונה שכל כך חסרה לו בחייו, ושינוח על משכבו בשלום. אמן.
ועכשיו - חזרה להבלי העולם הזה. רותי קוטלר העבירה לי את שרביט הדברים העלומים שאיש אינו יודע על אודותיי. אחרי יותר משש שנות כתיבה בבלוג אני בספק אם נשארו כאלה, והבודדים שנשארו - ראוי להם להישאר כמות שהם. חוץ מזה, עשרה פריטים זה יותר מדי. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, אז הנה כמה רסיסוני-מידע:
1. כל חיי סובבים סביב מילים ושפות. גם חיי התחביב שלי, וגם חיי המקצועיים.
2. אמא שלי אהבה לספר איך בילדותי הצעירה מאוד, כשלמדתי לדבר, שיננתי תמיד את צורת הריבוי של כל מילה חדשה שהיכרתי. בערך כך:
סוס - סוסים, עגלה - עגלות, וכך הלאה.
אני אינני יודעת באיזו מידה הסיפור הזה מדויק, אבל מכל מקום הוא יכול ללמדנו משהו על הנוף המוניציפלי של עיר הולדתי שלפני יותר מיובל שנים.
3. השפה הראשונה שלמדתי הייתה הונגרית. הוריי דיברו ביניהם הונגרית, אבל עם ילדיהם הקפידו לדבר עברית - במיוחד אתי, שהייתי הצברית היחידה במשפחה. היות שבילדותי הצעירה טרם הספיקותי לפתח תיאוריות מגובשות בענייני רכישת שפה, לא היה מי שיאמר להם שאך תמימות היא מצידם לחשוב שילדים לא יבינו מה הוריהם אומרים, לא משנה באיזו שפה. הסאגה המשפחתית מספרת כי כשהייתי בת ארבע בערך נודע להם פתאום, להפתעתם הגמורה, שאני מבינה הונגרית ואף יכולה לתרגם להם מילים, אם הם רוצים. הונגרית מצטיינת במבטא בלתי-נסבל בעליל ובאוצר מילים מדהים בעושרו, בציוריותו וברמות הדיוק שלו. עד היום יש מילים שאני יכולה למצוא רק בה, למרות שכיום כבר כמעט אין לי עם מי לשתף את המציאה.
4. פעם קראתי מאמר מדעי באספרנטו. באמת. לא למדתי אספרנטו מעודי, אבל כשחיפשתי חומר לעבודה שכתבתי אז, סיפר לי מישהו שאני עשויה למצוא פריטים רלוונטיים במאמר ההוא, ואף השיג לי עותק שלו. אחד מהמורים שלי אז (שנפטר לאחרונה, ושידע, לדעתי, את רוב שפות העולם, ואני לא ממש מגזימה) אמר לי:
- אספרנטו זה לא בעיה. אני אסביר לך את העיקרון.
עמדנו כעשרים דקות במסדרון, והוא סיכם לי בקצרה את המבנה הדקדוקי (המאורגן להפליא) של השפה המוזרה הזאת. אוצר המילים דומה מאוד לזה של שפות אירופיות אחרות, כך שאפילו מילון לא מאוד צריך. זה לקח לי כמה ימים לצלוח את המאמר הזה (שלא היה ארוך במיוחד), די בהצלחה - על כל פנים מספיק כדי לדעת, כשהגעתי אל סופו, שהפריטים שחיפשתי לא היו בו.
5. את הדוקטורט כתבתי על יסודות תחביר המשפט של דיאלקט ארמי שכוח-אל שרוב האנשים אינם יודעים בכלל על קיומו. מספר השפות הזרות (חיות ומתות) שלמדתי (או לפחות התחלתי ללמוד, והגעתי בהן לדרגות שונות, לא תמיד מרשימות, של בקיאות) עולה בהרבה על עשר. אבל השפה שתופסת את המקום האוהד ביותר בלבי היא זו שהתחלתי ללמוד רק לפני כחמש עשרה שנים: אמהרית. הקטנה רבת התושייה שלי השיגה בשבילי לאחרונה ספרון קטון עם פתגמים באמהרית, ושמחתי לגלות בעמודו הראשון את הפתגם האתיופי היחיד שהכרתי כבר מקודם (ושאהוב עליי במיוחד) - זה האומר כי "לאט לאט מתחילה הביצה ללכת במוֹ רגליה" (קַס בַּקַס אֶנְקֻלָל בַּאֶגֶרוּ יֶהֶדָל). כמה מתאים הפתגם הזה בשביל השפה ה(כמעט) יחידה בעולם שיש בה שם פרטי שפירושו "סבלנות" (תֶגֶסְתְ).
6. לימדתי, במשך שלוש שנים תמימות, במכללה להכשרת מורים בסכנין. תלמידותיי היו פרחי-הוראה שהתעתדו ללַמד אנגלית, ואני לימדתי אותן (באנגלית) בעיקר בלשנות. זו הייתה אחת התקופות המעניינות ביותר בחיי, וקשה לתאר כמה הרבה למדתי ממנה (אני מקווה שגם התלמידות שלי למדו ממני משהו). אחת התגליות המרעישות שלי הייתה, שידיעת שפה (במקרה זה - עַרבית) היא מפתח שפותח כמעט כל דלת. אין מילים בפי לתאר מה עשתה לתלמידותיי הידיעה שאני קוראת ומבינה ערבית, ויכולה אפילו לומר כמה מילים, אם מוכרחים. פעם ביקשו ממני לכתוב את שמי בערבית על הלוח, וכשנעניתי זכיתי למחיאות כפיים נרגשות. אחד הכשלונות החמורים ביותר של מערכת החינוך הישראלית כיום היא שהוראת הערבית בבתי ספר יהודיים טואטאה אל מתחת לשטיח. יש לזה - ועוד יהיו גם בעתיד - השלכות קשות בכל תחומי החיים.
7. ויהי אחרי כל הדברים האלה - היום אני מלמדת בעיקר עִברית, שאותה לא לָמדתי באופן מסודר מאז שנבחנתי בבחינת הבגרות בלשון. אבל זה עוד היה בתקופה שלימדו כאן עִברית באופן פחות או יותר מתקבל על הדעת.
זהו. ובזאת אני מעבירה את השרביט למילולי ולפועה ולחגית ר', אם ירצו ואם יסכימו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.