סמוך לתחנת האוטובוס שבה אני בדרך כלל יורדת בשובי מהעבודה יש סופר מרקט קטן ונוח לבריות. לפעמים, כשאני נזכרת בדרכי הביתה שיש מוצר כלשהו שחסר לנו מאוד, עד כדי כך שלא נוכל לחכות לקניות-סוף-השבוע של ראש המשפחה, אני נכנסת לשם כדי לקנות אותו. המקום ממוזג כהלכה ולא עמוס מדי בקונים, העובדים בו אדיבים והקנייה של הפריטים הספורים שבחרתי מתנהלת במהירות, בדיוק כפי שמתאים לי בשובי ממרחקים בשעה מאוחרת.
דא עקא שבצאתי משם מתברר לי לא פעם, מתוך עיון בחשבונית, שזכיתי שם בהנחת גמלאי. זו האחרונה מסתכמת בדרך כלל בכשקל אחד, לפעמים פחות, והחנות מן הסתם לא תפשוט את הרגל בגללי, אבל בכל זאת גורם לי הדבר הזה אי נעימות.
העניין תלוי, כמובן, במי שיושב שם בקופה - יש מי שמעריך את גילי נכונה ושולח אותי לדרכי בלי הנחה, יש מי ששואל אם אני גמלאית ונענה בשלילה, ויש מי שמחליט, על דעת עצמו, שמי שאינה צובעת את שערה מן הסתם כבר מוכנה לעבור לעולם הבא, ומזכה אותי, כפי שנודע לי בדיעבד, בהנחה. במקרה כזה אני שוקלת לפעמים אם לא היה מן הראוי לחזור לחנות ולהחזיר את הכסף, אבל גם הפתרון הזה נראה לי אידיוטי, ובסופו של דבר אני מרגיעה את עצמי במחשבה שמי שמחליט מה גילי בלי להתייעץ אתי - שיספוג את ההפסד.
אבל החיים מלמדים אותנו שמה שנראה רע יכול גם להחמיר. שהנה הבוקר, למשל, הלכתי לקנייה מהירה בחנות אחרת (שבה אני מבקרת לעתים קרובות), וראיתי שם שמפו לתינוקות שכתוב עליו מפורשות שהוא גם היפו-אלרגני וגם מיועד לבעלי עור רגיש, וחשבתי לעצמי שהוא יכול להיות שימושי בימי הקיץ המבחילים האלה שבהם נעים לחפוף ראש מדי יום בלי לייבש את עור הקרקפת עד מוות. לכן הוספתי את הבקבוק אל שללי וניגשתי לקופה. הקופאית בחנה אותי ואת השמפו במבט שהבהיר לי ששום דבר טוב אינו עומד לקרות לי, ושאלה אם ארצה לקנות במקום זה שמפו אחר לתינוקות, שהוא במקרה במבצע. אמרתי שלא, והיא ניסתה לשכנע בכל זאת, אבל אז נזכרה שהבקבוק שבמבצע הוא בכלל לא שמפו אלא תחליב רחצה, ושמשום כך מוטב להניח לי לקנות את מה שאני רוצה. ואז, אולי בשל מבוכתה ואולי מסיבה אחרת, שאלה אותי פתאום אם הנכדים באים לשבת ואני צריכה את השמפו בשביל לחפוף את ראשם באמבטיה שאעשה להם.
מרוב בהלה כמעט הצנחתי את כרטיס האשראי שלי אל הרצפה, אבל התעשתּי מהר ועניתי בשלילה. כשיצאתי משם חשבתי שאולי הייתי צריכה לענות ולומר לה שהנכדים שלי כבר בוגרים וכבר קצו בהוריהם והחליטו לעזוב את הבית ולבוא להתנחל אצלי, וכי לשם כך אני חייבת לדאוג לכמויות מסחריות של שמפו מכל הסוגים, שלא יחסר. אבל אחר כך החלטתי שאולי טוב שלא אמרתי כך.
אבל באמת, המצב נעשה מעיק במקצת. אולי כדאי לי לארגן איזה שלט מתקפל, תלוי על מוט (מתקפל גם הוא), שעליו אכין את הכיתוב "אני לא גמלאית" (קצת בסגנון של "כאן לא מודיעין"). אוכל לשאת אותו (מקופל) תמיד בתיקי, ולשלוף אותו בכניסה לחנויות נבחרות - מה שיכול לחסוך לחנויות את הכסף, ולי את עוגמת הנפש.
מצד שני, התיק שלי תמיד מלא וגדוש גם ככה, במיוחד בשובי מהעבודה, ונראה לי שזה עלול להיות לא נוח לדחוס לתוכו פריט נוסף, ועוד עם מוט. בגילי-המתקדם-יותר-ממני כבר צריך להקפיד שלא לסחוב תיקים כבדים מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.