הגעתי היום לסופו של הספר שארית החיים של צרויה שלו (הייתי חייבת כבר להחזירו לספרייה), ובניגוד לתרה, דווקא מצאתי בו המון דברים לציטוט. ובכלל, ככל שהתקדמה הקריאה בו, הוא נעשה יותר ויותר נוגע ללב, מבחינות רבות.
אבל אני אסתפק רק בשני ציטוטים:
הראשון: "זה היה ולפיכך זה קיים, גם אם לא יחזור לעולם אלא רק יהבהב מדי פעם בשארית חייךְ ...".
והשני, שאינו בלתי קשור אליו: "את האהבה שחוויתְ לא יקחו ממך... היא כבר שלָך... היא נאגרה בתוכך, ועליה ייבָּנו אהבות חדשות במוקדם או במאוחר, ... אנחנו כמו רקפות, כמו כל הצמחים עם הבצלים והפקעות, יש לנו אברי אגירה והתחדשות" (שניהם בעמוד 316).
מה שגורם לי לחשוב על עציצי הרקפות שיש לי בכל שנה ושאותם אני נוהגת להשליך בסוף החורף, אחרי שכל זכר לפרחים, עלים וגבעולים נמוג מהם. כבר אמרו לי כמה פעמים שכדאי דווקא לשמור אותם, כי הם רב-שנתיים. וכך באמת עשיתי בסוף החורף האחרון: הנחתי את העציץ הנבול בקרן זווית, ואני מחכה. אולי כשיחזור החורף יצוץ שם איזה עלעל.
מכל מקום, עכשיו זה כבר ברור לי: ספר שחותר כך אל ההבנה שאנחנו כמו רקפות, לא ייתכן שלא ידבר אליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.