מי היה מאמין שאני - אני! - אצפה באדיקות בתוכנית ריאליטי. מסתבר שהחיים מלאי-תהפוכות, כי כך בדיוק קרה: בשבועות האחרונים אני עוקבת בסקרנות אחרי ההתפתחויות בסדרה "מחוברים" שמשודרת בערוץ 3.
לא כל גיבורי הסדרה מעניינים באותה מידה, לפחות לא אותי. גדעון לוי, שמתגלה כאדם מורכב הרבה יותר (ושחור-לבן הרבה פחות) ממה שאפשר היה לחשוד, נראה לי המעניין מכולם - אבל את ההצגה גונב דווקא חנוך דאום עם אישיותו הנאורוטית עד כדי שעשוע. ויש גם שחקני משנה חשובים - למשל בן זוגו של ג'ייסון שתורם לתכנית את ההתבוננות השקטה והסבלנית שלו; וגם אשתו של דאום, שמתמודדת בגבורה עם תסבוכות החיים תוך כדי גידול חמישה ילדים (ארבעה מתוכם "אמיתיים", והחמישי דאום עצמו, שכדרך הבעלים הוא הקשה שבילדים).
למה אני אוהבת את הסדרה הזאת? כי היא מתעדת חיים אמיתיים של היומיום, בלי להמציא מבחנים הזויים בנוסח זינוק לבריכות בוץ, אכילת ג'וקים ופרקי הדחה ("מחמש יוצא אחד!"). כי זה מסקרן, כמובן, להציץ בחיים של אחרים. אבל בעיקר, כי מתברר בה שאפילו אנשים שעלולים להיראות קיצוניים או מזיקים, הם בראש ובראשונה בני אדם - עם לבטים וחרדות, ובעיקר עם סיבות. בנוכחות המצלמה המתעדת (שאותה הם נמנעים מלכבות, לא פעם להפתעתי הגמורה) מסתבר שכמו כולנו, גם גיבורי הסדרה תועים בתוך המבוך המכאיב והאינסופי הזה של חיינו הסוערים, וכי בסך הכל הם מנסים, כמיטב יכולתם, להחזיק איכשהו את ראשם מעל לפני המים.
*
ואם כבר מדברים על מה שלא ייאמן - מי היה מאמין שאני אמליץ על בלוג אולימפי. אבל טליק ביקש מאוד, ומה שכתב על הגור החדש נגע ללבי כל כך, שלא יכולתי לסרב. הנה קישור לפוסט המשעשע שהוא כתב היום מנהמת לבו על בעיות אולימפיות מסובכות. לא תשתעממו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.