בלוגיעדה

הבוקר הזכרתי לראש המשפחה (ששבר את ידו בנפילה מאופניו, ויושב, מושבת ומגובס, בבית),  שבדיוק היום לפני שנה היינו באירלנד.  בבוקר עוד טיילנו בגני הטירה העתיקה של העיירונת Killkenny ,  ואחר הצהריים נסענו לעיירונת-היותר-מפורסמת Killarney ,  ומחר-בערב-לפני-שנה הייתי בפאב האירי הראשון בחיי,  ונוכחתי לדעת שם,  בפליאה ותוך כדי שתיית תה,  שפאב אירי לא דומה בכלל למה שחשבתי על פאבים.  אני לא אשכח,  למשל,  את האישה ההיא,  בת גילי,  שבאה לשם לשתות בירה עם אמה הישישה.

מוזר להודות,  אבל אני כמעט מתגעגעת לארץ המוזרה ורבת-הפנים הזאת,  אירלנד.  וזאת למרות שכידוע אני שונאת להיות תיירת,  מרגישה לא נוח באירופה בכלל, ותמיד מתגעגעת הביתה.  אבל אירלנד היא משהו אחר.  ככל שאני הופכת את הדבר בראשי,  אני לא מצליחה להיזכר אפילו באירי אחד שפגשנו שם שלא היה נחמד (למרות שמן הסתם יש כמה).  אולי ירוק-העד והשלווה הכפרית ומזג האוויר הנפלא של אוגוסט (תמיד רמז קל של גשם,  לפחות באופק) תורמים קצת לגעגוע;  ואולי גם האווירה הכללית אצלנו,  כולל איום-הפצצה-ואיום-ההפצצה,  מעוררת בי כמיהה למרחקים.  

אבל ישנה גם המחשבה הזאת על איך הצליחה הארץ ההיא (שהייתה שקועה,  במשך מאות שנים,  בסכסוך עקוב מדם) לשרוד איכשהו,  ולשרוד יפה כל כך.  אחרי כל מה שעשו להם ועשו הם לאחרים ועשו זה לזה,  במשך זמן רב כל כך,  ובאכזריות רבה כל כך (בשם המולדת ובשם הדת ובשם כל העקרונות הנעלים ביותר)   -   איך הם הצליחו להישאר כאלה נעימים ונחמדים?  אני מנסה להאמין שאולי גם לנו יש איזה סיכוי שבסופו של דבר יהיה כך גם אצלנו.