כבר סיפרתי שראש המשפחה שבר את ידו וגובס בהתאם. מדובר, להוותו, ביד ימין, ורוב אצבעותיה מופרדות בנחישות מן האגודל. עקב כך הוא סובל מהשבתה-חלקית מובנת, אבל מתגבר על מוראותיה באופן ראוי להערכה. למשל, הוא לימד את עצמו לכתוב ביד שמאל; הוא מצליח לקשור את שרוכי נעליו ביד אחת; הוא מנהל את מכונת-הקפה שלו ואת כל מטלות התחזוקה שלה ללא עזרה; ועוד כהנה וכהנה תושיות מאליפות. אבל לנהוג, בכל זאת, הוא לא יכול.
הילדים התגייסו לעזרתו באופן מרשים. כשהם בבית, הם מתנדבים להסיעו לכאן ולשם, כולל לעבודה והביתה. אבל, למרות הכל, לפעמים יש להם גם דברים אחרים לעשות, שאז נעזב ראש המשפחה לנפשו ונאלץ להשתמש בתחבורה ציבורית. הוא נוסע במוניות ומופתע מן המחיר הגבוה, ולפעמים, למרבה העצב, הוא מתנסה גם באמצעי התחבורה של בני התמותה הרגילים (כמוני).
לדעתי, עד למשבר הנוכחי לא נסע אלוף-נעוריי באוטובוס מאז הימים שבהם באמת היה אלוף-נעוריי, כלומר, מזה כמה עשורים. אין לו מושג איך הדבר הזה מתנהל: חברות מפעילות, מספרי קווים, נתיבים, כרטיסים - כל אלה הם בבחינת תעלומה גמורה עבורו. גם ברכבת לא נסע יותר משלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות.
אז קודם כל הוא הודיע לי שזו אשמתי שאני אינני נוהגת ולא יכולה להסיע אותו בעצמי (אבל אני החנקתי את הטיעון הזה בעודו באיבו, וחזרתי והבהרתי לו שהוא זה שנפל מאופניו, לא אני). ואז התייצב בפניי לבקש הוראות: איפה התחנה? כל כמה זמן? יש אוטובוס מתחנת הרכבת לעיר? איפה יורדים ממנו? וכמובן, גולת הכותרת: צריך לשלם באוטובוס הזה מהרכבת?
- "לא," עניתי לו מיד (לא יכולתי להתאפק), "רק תעלה עליו, הוא כבר ייקח אותך בחינם."
לפני ימים אחדים שאלתי את ראש המשפחה על השגותיו בנוגע לתחבורה הציבורית בישראל.
- "ובכן," התוודה בגילוי לב, "בתחנת הרכבת צריך לרדת לרציפים, וחם שם וצפוף, ואין מיזוג אוויר."
הו, מארי אנטואנט היקר(ה) שלי. איך טפחה המציאות המרה על פנֶיך. רק, למען השם, תיזהר מהגיליוטינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.