בלוגיעדה

נו,  והווירוס,  כדרך הווירוסים,  לוקח את הזמן שלו.  אבל עכשיו כבר נדמה לי שאפילו הוא מבין שזה קרב המאסף שלו,  ושהוא עומד להפסיד.  למרות שכוחותיי עדיין ממני והלאה והשיעול והנזלת עוד כאן,  שב אליי התיאבון,  ואתו גם פרצי-מרץ וניצנים של מצב רוח טוב (הבעיה הכי גרועה של וירוסים היא שהם מדכאים את הנשמה עד עפר).  ותודות למצב הרוח הטוב אני יכולה גם ליהנות מאוד מקריאת לאכול,  להתפלל, לאהוב של אליזבט גילברט (בתרגום יעל סלע-שפירו).

טוב,  אני כבר התחלתי פעם לקרוא את הספר הזה והרמתי ידיים בערך באמצעיתו  (בזמנו התעייפתי שם מכל התפילות ההודיות),  ואפילו סיפרתי על זה איפה שהוא בבלוג.  אבל היו לי נקיפות מצפון בעניין,  כי אני משתדלת לא לעזוב ספרים באמצע אם אני לא ממש מוכרחה.

אז עכשיו שהייתי חולה והתפניתי לקריאת כל מיני ספרים,  החלטתי לחזור אליו  -  בין השאר גם מפני שקראתי עליו פוסט יפה ועושה חשק אצל חבצלת מהשרון.  הספרייה שבה אני מחליפה ספרים סגורה עכשיו זמנית ועל כן לא יכולתי להשיג את המקור האנגלי שהכרתי מקודם,  אז מחלְתי על עקרונותיי והתחלתי לקרוא אותו בעברית,  מן ההתחלה.  ומתברר שהפעם דווקא כיף לי מאוד לקרוא אותו.  אולי זה בגלל שאין לי הרבה כוח לעשות דברים אחרים ואולי זה בגלל שהתרגום נחמד מאוד וקולח.  ואולי זה פשוט משום שמסתבר שאני קוראת יותר מהר ויותר בקלות בעברית (אבל ההסבר הזה הרבה פחות סקסי בעיניי ואני לא אוהבת אותו).

זכרתי מהפעם הקודמת את הקטע על המילה האיטלקית Attraversiamo (בפרק 24) ושמחתי למצוא שהוא מלא חן גם בעברית.  ובעיקר שמחתי לקרוא שוב את פרק 29,  שבו מספרת ליז על אחותה הגדולה קתרין.

בכלל יש לי מקום רך בלב לענייני אחיות.  לי אישית יש אחות אחת בלבד שגדולה ממני בעשר שנים, ומאז שמלאו לי שמונה שנים היא לא חיה בארץ.  כיום היא בעצם קרובת-המשפחה הקרובה לי ביותר בעולם (שהרי ראש המשפחה מקורו במשפחה אחרת,  על כל התסבוכות שנגרמות מכך,  ולכן,  כמתבקש,  גם הילדים הם,  בחציים,  בני משפחה אחרת),  ומפתיע לגלות שהקשר בין שתינו נשמר היטב למרות האוקיינוס המפריד בינינו.  אולי בשל היחס האחיותי המיוחד הזה אני רגישה מאוד לנושא של ה-siblinghood (מילה בלתי-תַרגימה בעליל),  ואני עושה את עיניי כאפרכסת בכל פעם שאני נתקלת בטקסט כלשהו על אחיות.

למשל בספר אחות רחוקה של יהודית רותם,  שהוא אוסף מאמרים יפים על נשים חרדיות שחיות בירושלים.  הוא נכתב מנקודת הראות של מי שהייתה פעם חרדית בעצמה וזנחה את החיים החרדיים,  ונקודת הראות הזאת שלה מתעדנת מאוד תודות להיכרות העמוקה שיש לה עם שני העולמות המנוגדים האלה.  זהו סוג ההקשבה וההתבוננות שאני מעריכה יותר מכל הסוגים האחרים,  וכרוכה בו הבנה שהיא הרבה מעבר לקבלה.

כל כך הושפעתי משם הספר הזה,  אחות רחוקה  -   שמגלם בתוכו את הכפילות הבלתי אפשרית כמעט של קרבה וריחוק  -   שהתחלתי לכנות כך,  למשל,  את השפה האמהרית,  שהיא אמנם אחת מן השפות השמיות,  אחות לעברית,  אבל התרחקה מהן וממנה מאוד מאוד.  ובכל זאת,  הגנים המשותפים להן מבצבצים מדי פעם ונגלים לעין המתבונן (והמאזין),  ויש בזה משהו מאוד משמח.

טוב,  דיברתי כאן על הרבה דברים לא קשורים והארכתי שלא לצורך,  וכל זה רק כדי להגיד דבר פשוט אחד:

אם אתם קוראים במקרה את לאכול,  להתפלל,  לאהוב  ,  וגם אם אתם לא מסתדרים אתו   -  כדאי לכם לקרוא את פרק 29,  לא משנה באיזו שפה.  זה הפרק שמתחיל במילים "כמה ימים לאחר מכן אחותי נחתה ברומא",  ומסתיים במילים (שזכרתי מהנגלה הקודמת!) "אני יודעת, מותק...   גם אני אוהבת אותָך".

באמת,  זה פרק מחמם-לב במיוחד.

(וגם כאן)