טליק העביר אליי את השרביט המוזיקלי. אבל, כרגיל:
אין לי זמן אין לי זמן אין לי זמן אין לי זמן -
קוראי הבלוג אולי זוכרים שאני מפנה מדי פעם לקטעי מוזיקה (בדרך כלל קלאסית) שאני אוהבת, ושמוזיקה היא סוג האמנות שמדבר אליי יותר מכל האחרים. וגם שכל פעם אני אוהבת הכי בעולם משהו מוזיקלי אחר. אז ברור שפוסט ארוך ורציני בעניין, כזה שיקיף את הנושא כולו, לא יהיה כאן היום.
לכן בחרתי רק קטע אחד, שמשלב בתוכו הרבה יסודות מוזיקליים שאהובים עליי, ואפילו יסוד אחד שאהוב עליי פחות (ג'ז). מדובר בשיר אהבה ותיק של המנהטן טרנספר: שתי נשים ושני גברים שרים שם, בלי שום ליווי כלים שיחזיר אותם למסלול במקרה שהם מקרטעים, את ההרמוניות הבלתי אפשריות כמעט של הזמיר מכיכר ברקלי. איך הם מצליחים לעשות את זה יפה כל כך, ובלי לזייף אפילו פעם אחת, רק אלוהים יודע.
הנה כאן.
אני מעבירה את השרביט לכל מי שרוצה בו, ובעיקר לידידתי הטובה רותי קוטלר, שמטפסת היום על ההימאלאיות ושאותה אני מלווה במחשבותיי. את רואה, יקירתי? הנה ארגנתי לך פעילות מאתגרת ליום שובך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.