בלוגיעדה

בחדשות שמעתי שנתניהו ולשכתו רואים בחומרה רבה את ההתערבות של אובמה במערכת הבחירות בישראל.

אכן,  יש להודות  -  התערבות במערכת הבחירות של מדינה אחרת הוא מעשה שלא ייעשה (אף כי,  כמובן,  רשמית אובמה לא התערב.  בסך הכול מישהו ריכל עליו שהוא התערב,  וזה לא נחשב.  אם כי לא מן הנמנע שאובמה יזם את הרכילות בעצמו).

איך שלא יהיה,  ולמרות החומרה העצומה שבעניין,  יש להקפיד ולדייק:  נתניהו הוא האחרון בעולם שיש לו זכות לההתלונן על כך שמתערבים לו בבחירות;  ואובמה הוא האחרון בעולם שעליו יש לנתניהו זכות להתלונן.

                                                                   *

אני ממש מקווה שעד יום הבחירות אחליט סופית אם להצביע עבור העבודה או מרצ,  שאם לא כן אצטרך לשקוע במחשבות ולהתמהמה מאחורי הפרגוד בקלפי,  וזה לא יהיה נעים.  אני לא מתה על אף אחת משתי האפשרויות הנ"ל,  מצד שני אני חושבת שההבדל ביניהן הוא פחות קריטי ממה שנדמה.  לו רק היו חותמות ביניהן על הסכם עודפים הייתי מהססת פחות.

אני לא חושבת על יחימוביץ את כל הדברים המכוערים שחושבים עליה,  ולמעשה אפילו די מעריכה אותה,  אף כי חלק ממה שעשתה לאחרונה אינו לטעמי.  אבל בגדול אני מסכימה אתה שזה לא יועיל להשליך את המתנחלים והחרדים אל מעבר לגדר   -   להפך,  צריך לדעת להידבר גם אתם.  אני גם לא פוחדת יומם ולילה פן תצטרף לממשלה.  אני נוטה להאמין לה שהסיכויים  לכך אינם גבוהים,  אבל גם אם היא תצטרף,  אני אשמח אם היא תשב שם מול פייגלין ובנט.  ולא,  אני לא חוששת שבהצבעות היא תרים את ידה בעד ניסור כמה בתים על גבעה ביהודה ושומרון על חשבון שיפור המצב השערורייתי במסדרונות בתי החולים.  אני סומכת עליה שהיא תצביע שם בדרך הנכונה בעיניי.

במרצ אומרים,  כרגיל,  את כל הדברים הטובים והנכונים,  ואני מאמינה להם.  אני רק חושבת שזו לא חוכמה להיות צודק מהיציע  -  וכשאני אומרת "יציע" אני לא מדברת על האופוזיציה,  כי אין לי שום דבר נגד אופוזיציה.  אני גם חושבת שההכרזות של מרצ על כך שהם שמאל אמיתי הן תמימות:  שמאל אמיתי אינו יכול לבלוע את הסתירה הגלומה ב"יהודית ודמוקרטית",  ואינו תומך בשתי מדינות לשני עמים,  ובכלל אינו מאמין בשום צורה של לאום.  מרצ היא שמאל לייט.  אין לי בעיה עם שמאל לייט,  אבל צריך להכיר בזה. 

בעיתון הארץ תומכים חד משמעית במרצ,  אחרי חודשים של הכפשות שלוחות רסן נגד יחימוביץ.  אני תוהה לפעמים על הפמיניסטיות האדוקות שבודקות בציציות של כל התבטאות שאינה מאה אחוז פוליטקלי קורקטית,  איך זה ש(כנראה) מעולם לא היה להן משהו להגיד על המתקפה הבוטה הזאת בהארץ נגד אישה    -  מתקפה שנוהלה על יד שני עיתונאים בכירים,  גברים שניהם.  אבל נניח לזה.  הצרה היא שהטון הדידקטי והמתנשא של העיתון הזה מעורר בי תמיד את רשעותי החבויה,  כמו גם את הצורך הפנימי  לעשות את ההפך מדעתו,  לאמור:  המלצתם להצביע מרצ?  לא בא לי.  אל תגידו לי מה לעשות.

אלא שאז אני משתדלת להעמיד את עצמי במקומי ולגעור בעצמי ולומר,  נו באמת,  עדה ק.,  תגדלי כבר;  רק בגלל שבהארץ תומכים במרצ זו לא סיבה להצביע נגדה;  תחשבי כבר בראש שלך ודי.

                                                                    *

עוד משהו שעשו בהארץ השבוע:  ביום שלישי פרסמו שם מאמר מערכת שפונה לערביי ישראל בשתי שפות וקורא להם לצאת להצביע.  קראתי ביקורות קשות על כך בפייסבוק (אי אפשר אף פעם להשביע את רצון המבקרים החסודים:  כשלא פונים אל ערביי ישראל,  זה כמובן לא בסדר,  וכשכבר כן פונים אליהם,  זה גם לא בסדר,  שהרי למה לא פנו קודם;  ככה בחיים לא נצא מזה).

היות שבאותו יום עצמו אני מלמדת קורס (עברית) שיושבים בו דוברי ערבית בלבד,  והיות שבין השאר אנחנו אמורים לקרוא בו מאמרים,  החלטתי שלפחות ערביי ישראל של  הקורס שלי יתוודעו אל המאמר הזה:  גזרתי אותו,  על שתי גרסאותיו,  מן העיתון,  וצילמתי אותו עבור כולם.

בדקנו בשיעור את שתי הגרסאות זו מול זו,  דנו בתרגום של מילים קשות,  ובדקנו את החלוקה לפסקאות (לא זהה בשתי הגרסאות).  גם השווינו את הטיעון שלפיו ההשתתפות בבחירות תועיל ליהודים ולערבים כאחד (בעברית),  מול הטיעון שהיא תועיל לערבים וליהודים (בתרגום לערבית),  ודיברנו על ההבדלים בסדר המילים.  אחר כך ניסינו גם לנהל דיון ענייני (כשאני,  כיושבת ראש,  משתדלת להשגיח שאיש לא ישסע את דברי רעהו;  אחרי הכול,  זה שיעור במוסד אקדמי,  לא מליאת הכנסת).  

המאמר היכה גלים,  והיו דעות לכאן ולכאן.  היו מי שהתייחסו לפנייה בחשדנות,  היו מי שהתקוממו על חלק מהניסוחים,  ואחרים דווקא התרשמו מעצם הרעיון.  על פי התרשמותי החלקית,  רוב התלמידים היו ערים לצורך להצביע ולהשפיע,  אף שהכירו היטב את המגמות ההפוכות. ושמחתי לראות אחר כך,  במייל ששלח אחד מהם לכל המשתתפים,  כולל לי,  שהדיון בענייני מילים ופירושיהם נמשך גם אחרי שהשיעור הסתיים.  לא אכחיש:  הייתי מאוד מבסוטה.

אז כן,  עיתון הארץ מוציא ממני רשעויות חבויות,  אבל לפחות עם המאמר הזה,  בין אם הוא מתנשא ופטרנליסטי ובין אם לא,  אני מסכימה.  גם אני קוראת לכולם,  לא רק לערבים,  לצאת ולהצביע.  אפילו אם בהארץ אמרו את זה קודם.   

                                                                          *

ולטובת כל מי שחושב שהצבעה בבחירות בין כך ובין כך לא תשנה ולא תעזור,  אחזור כאן שוב על אמרתה האלמותית של אימו של העיתונאי האמריקני טום פרידמן,  שטענה שהפסימיסטים בדרך כלל צודקים,  והאופטימיסטים בדרך כלל טועים,  ובכל זאת רוב השינויים הגדולים בתולדות האנושות קרו תודות לאופטימיסטים.

בחירות טובות לכולם!