בלוגיעדה

בבוקר שלאחר הבחירות,  בירושלים,  אשכולות של הבלונים הירוקים של "הבית היהודי" עדיין קשורים,  גבוה גבוה,  על מיתריו של גשר המיתרים.  אני תוהה מיהם שחירפו נפשם לטפס לשם מלכתחילה כדי לתלות אותם הרחק בשמיים.  בינתיים יצא מהם קצת האוויר,  גם בשל הזמן שחלף ואולי גם  משום שתקוותיהם נכזבו,  אבל עדיין הם מתנודדים ברוח הקלה.

                                                                          *

סמוך לשם,  בלי קשר  -  ילדה אתיופית קטנטנה יושבת על המדרכה במתחם התחנה המרכזית (במעין כריעה שפופה שילדים קטנים  מיטיבים כל כך לשבת בה,  כשרק כפות רגליהם נוגעות ברצפה),  קרוב-קרוב לאמא שלה ולאחיה,  אף הוא קטן מאוד.  היא לבושה שמלת קטיפה שחורה עם צווארון לבן ענק,  ובתוך תווי פניה המושלמים דולק זוג עיניים מלאות חיים.  היא כל כך מתוקה שאינני יכולה להסיר מעליה את עיניי,  וכשהיא מרגישה בכך היא מכווצת קצת את מצחה הזעיר ומביטה בי בחשדנות.  מן הסתם אינה מעלה על דעתה כמה היא שובת-לב,  אבל יש להניח שלא יעברו ימים רבים עד שיוודע לה הדבר.

                                                                          *

וחזרה לעמק הבכא:  בלב כבד הצבעתי אתמול למפלגת העבודה.  בערב,  כששודרו המדגמים,  הכפיל לבי את משקלו.  לא אנתח ולא אתנבא,  רק אומר שני דברים:  

האחד  -  שבכל זאת דומה שבתוצאות הבחירות האלה מהדהד משהו מן המחאה הגדולה של קיץ 2011.  אני מקווה שבבחירות הבאות ההדהודים האלה אפילו יתגברו.

והשני  -  שטעו כל הזועקים על ההתיימנות השערורייתית (עד כדי פאשיזם) של הישראלים.  בוחרים רבים דווקא הפנו עורף לימין שהתיימן מדי ושמו פעמיהם למרכז.  לא שאני חושבת שהמרכז הוא מקום טוב כל כך להיות בו,  אבל זה עדיף בעיניי על "עוצמה לישראל",  ואף שאינני מעריכה במיוחד את לפיד,  לא נראה לי שמעייניו נתונים לטיפוחו של נוער הגבעות.  אז אולי הגיע כבר הזמן להנמיך קצת את גובה הלהבות של נבואות הזעם המציירות את ישראל 2013 כשלוחה של גרמניה 1938. 

                                                                         *

ועל אודות הגולדן-בלוג של ישראבלוג:

שמחתי כשהודיעו לי שאני אחת מחמשת המועמדים בתחרות הבלוג הטוב ביותר בקטגוריית "הבלוג האישי".  זה לא מתאים לטמפרמנט שלי לשנע ולשכנע בוחרים,  אבל אני כן רוצה להודות כאן למי שהמליצו עליי כמועמדת:  זו הרגשה נעימה באמת לדעת שאנשים קוראים ומעריכים את מה שאני כותבת.  בלי קשר לתחרות ותוצאותיה (שמעוררות,  כך התרשמתי,  אי שקט ואף תסכול בקרב הצעירים שבקהילה הישראבלוגית),  עצם המועמדות היא בשבילי מקור של נחת;  ואם לצטט את מילות הסיום של השיר היפה "מישאלה" (  ="בעיניה",  של אחינועם ניני וגיל דור):  "והלא די לי בכך".