על ההתנצלות המפורסמת של נתניהו בפני ארדואן אני יכולה רק לומר שהגיע הזמן (כבר מזמן), ושאני שמחה שאובמה טרח וטיפס למרומי העץ והוריד משם שני חתולים סרבנים וחסרי אחריות שלא היה להם מושג איך לרדת משם בעצמם.
חלק מן הפרשנים בתקשורת מסבירים (בניסיון להרגיע את הכבוד הישראלי הפגוע) שארדואן לא קיבל בפשרה הזאת את כל מה שרצה. אני נוטה להאמין להם, שהרי זה בדיוק טיבה של פשרה: חלומותיו של אף אחד אינם מתגשמים בה במלואם; ועכשיו הרשות בידיו של כל אחד לשבת וליילל לעד על כבודו הרמוס ועל כל מה שלא קיבל, או, לחילופין, לזכור מה עוד היה עלול לאבד לולא היה מתפשר.
ובכלל, אני לא מאוד קפדנית בענייני כבוד. בין כך ובין כך לא נראה לי שהוא תלוי במה שמישהו אחר חושב או אומר. "מוקד שליטה פנימי", נדמה לי שכך קראו לזה במאמר בענייני חינוך שקראתי לפני כמה עשרות שנים. הכבוד של כל אחד תלוי בו עצמו, ולא באחרים. וחוץ מזה, שיקפצו כולם.
בהקשר הזה אני חושבת תמיד על ספרה היפה של פרל בק, מכתב מפקין. בין השאר מתארת שם המספרת את אמה, שהייתה גבירה בוסטונית מרת נפש "אשר נשאה [את החורף] בתוך נשמתה, בכל אשר הייתה" (עמ' 21 בהוצאת עמיחי, בתרגום שרה רזי). בשל כך נתגלעו לא פעם חיכוכים בין האם לבת, ולכן נאלץ האב ללמד בחשאי את ילדתו הקטנה (שגדלה אחר כך להיות המספרת) שמוטב לה לומר "אני מצטערת" כדי ליישר את ההדורים ביניהן. וכך שינן לה: "ליז, הרי זה קל כל כך לומר 'אני מצטערת'. אין זה עולה במאומה, והוא חוסך צער רב" (עמ' 19).
תמיד אהבתי את העיקרון השימושי הזה שהוא הנחיל לה (גם אם לא תמיד היה לי שכל ליישם אותו בחיים שלי). ומוצא חן בעיניי עוד דבר שכתבה עליו:
"חלונות דעתו של אבי היו פתוחים אל העולם. במותו, שמרתי אני על החלונות הפתוחים" (עמוד 16).
ובאמת, צריך להשגיח כל הזמן שהחלונות לא ייסָגרו בטעות.
חג שמח לכולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.