בלוגיעדה

הגעתי הבוקר לסופו של ספרה החדש של אן טיילר,  The Beginner's Goodbye (שאני הייתי מציעה לתרגמו לעברית,  אם יוחלט לעשות זאת,  כ"פרֵדה למתחילים",  אבל מי שואל אותי).  הוא מסופר מפי מי שהתאלמן מאשתו שנהרגה בביתם,  בתאונה שהרסה את כל הבית כמעט.  בזמן שהבית עובר עקב כך שיפוצים נרחבים,  מסרב המספר לבקר בו ומתגורר במקום אחר.  מאוחר יותר,  כשהוא חושב על כך,  הוא מודה שהיה בזה משהו ילדותי,  כמו ילד שבועט באופניו בזעף לאחר שהתהפכו והפילו אותו. אחרי הכול,  הוא מודה, מה שקרה לא היה באשמת הבית.

וזה הזכיר לי פתאום את המכונית הראשונה שקנה אבא שלי כשהייתי בת שמונה (כן,  לפני זה נסענו רק באוטובוסים,  וזה היה לגמרי מקובל אצל כולם.  אבל זה קרה באלף הקודם). בשנתה הראשונה נסענו בה בבוקר שבת שמשי אחד  לשפת הים,  והיא נתקעה בצומת של כביש החוף וסירבה לנוע שוב.  אני כבר לא זוכרת את הפרטים,  אבל לים לא הגענו באותו יום, ואחרי שנגמר הכול והיא ואנחנו כבר היינו בחזרה בבית,  בעטתי בה בחמת זעם ונדמה לי שאפילו ירקתי על מכסה המנוע שלה כעונש על בוגדנותה (לא זיכרון שאני גאה בו במיוחד,  אבל אני נוטה להיות מהירת חימה,  ובגיל שמונה לא ניסיתי להסתיר את זה).

ואז כבר נזכרתי בנסיעת הבכורה שלה,  דווקא בשבת גשומה עד מאוד,  כשהוצאנו אותה מהחניה בפעם הראשונה לצורך ביקור אצל קרובי משפחה בקצה השני של העיר.  הו, ההתלהבות וההרפתקה והחופש הפתאומי של לא-להיות-תלויים-בהסעות-ובאוטובוסים  (ולא להתרטב במבול).  אבא שלי נהג (בזהירות רבה,  כדרכו בקודש),  ואמא שלי ישבה לידו והשגיחה על נהיגתו ועל הכביש שכמעט הפך לאגם,  ואני ישבתי במושב האחורי והשגחתי על כולם. תודות להשגחות של שתינו (אף אחת מאיתנו לא ידעה לנהוג),  הגענו בשלום למרות מוראות הדרך.

אבל הנה זנחתי כאן לאנחות את ספרה של אן טיילר,  ואת המספר שהתאלמן.  ובכן, חודשים אחדים לאחר מות אשתו היא מתחילה להופיע לפניו לביקורים קצרים,  ולכן הוא שואל את כל מכריו אם הם מכירים תופעה כזאת.  וזה מה שעונה לו ידידו לוּק אחרי שחשב על השאלה במשך שבועות ארוכים (בתרגום חופשי שלי):

"...הם לא מבקרים.  אבל אני חושב שאם הכרת אותם מספיק טוב,  אם הקשבת להם בתשומת לב כשהם עוד היו בחיים,  אולי תוכל לדמיין מה הם היו אומרים לך אפילו עכשיו.  אז הדבר החכם לעשות הוא לשים לב בזמן שהם עדיין חיים.  אבל זו רק דעתי."

והדעה הצנועה הזאת נראית לי אולי המסקנה החשובה ביותר של הספר הקטן והיפה הזה.  למרות ששתלה אותה בפיה של אחת הדמויות הפחות חשובות,  שמרה אותה אן טיילר עד לעמוד הלפני-אחרון של הספר ודיווחה עליה (מחוץ לסדר הזמנים ההגיוני) רק שם.

הדעה הזאת כל כך מובנת מאליה.  דומה ששום חידוש אין בה.  ואף על פי כן מעטים כל כך זוכרים אותה בזמן,  ולעתים רחוקות כל כך.  אם בכלל.