בשנים שעברו כתבתי פוסטים מיוחדים ליום השואה, אבל השנה אני לא מצליחה. אולי משום שאמרתי את כל מה שהיה לי על היום הזה, ואולי כי נגמר לי הכוח להגיד. אבל שמעתי עכשיו את תפילת "אל מלא רחמים" בסיום טקס יום השואה שהועבר בטלוויזיה, ונזכרתי שאמא שלי תמיד בכתה למשמע התפילה הזאת.
זה נודע לי לראשונה כשהלכתי בילדותי המאוחרת עם הוריי לראות את הסרט "הגן של פינצי קונטיני" (על פי ספרו של ג'ורג'ו בסאני). בסוף הסרט, מיד אחרי הסצינה קורעת הלב של בית הספר, עוברת המצלמה על פני גגות הבתים של פרארה, והחזן שר ברקע את "אל מלא רחמים", ואמא שלי בכתה, שם, במושב לידי. אני, כצפוי, נחרדתי והוטרדתי, כי ילדים נוטים להיבהל כשאמותיהם בוכות, ואז היא הסבירה לי שהיא תמיד בוכה כשהיא שומעת את התפילה הזאת, ולא פירטה למה. גם לא היה צורך.
בכלל דומה שילדים של ניצולי שואה צברו שעות נוספות בכל הנוגע לבכי הורים, ורבים מהם, כמוני, פיתחו בהדרגה תחבולות מרשימות מאוד כדי למנוע נסיבות כאלה, או לפחות לחמוק מהן. אבל למרות זאת, אפילו לאחר שגדלו, שנים מאוחר יותר, הם עדיין נחרדים כשהם שומעים את הצלילים שהיו גורמים לאמותיהם לבכות, גם אחרי שהן עצמן כבר אינן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.