בלוגיעדה

היה לי כבר פוסט ארוך וערוך ומוכן על פרשת המורה ותלמידתו מטבעון,  אבל נגמרו לי הסבלנות והמצברוח בשבילו.  כל כך הרבה דיבורים,  רובם היסטריים,  על העניין הזה.  בינתיים מתו השבוע שלושה ילדים קטנטנים בירושלים,  בשתי תאונות מחרידות, והתהיות הפרוזאיות על ציות לנוהלי עבודה טכניים פשוטים  ומסודרים,  כאלה שבכלל אינם קשורים לחינוך ולאידיאולוגיות,  אלא לביקורת ואכיפה מטעם הממונים על כך    -  התהיות האלה הולכות לאיבוד בתוך ים התגובות על הפרשה הבית ספרית האמורה.

האמת שניסיתי להתעמק בה,  וקראתי גם את המכתב המקורי של התלמידה,  וגם את המכתב שכתב המורה לקולגות שלו בבית הספר  -  ולא התרשמתי כל כך משום דבר שקשור בעניין.  כנראה, שוב, דמי הפושר:  לא הזדעזעתי ולא התלהבתי מאף אחת מהנפשות הפועלות.  דומה שהתלמידה לוקה בלהט הפשטני-עד-כוחני שמאפיין חלק מבני גילה,  והמורה מתקשה להפריד בין תפקידו כמנחה-מחנך בדיון פתוח לבין הנטייה הטבעית לסנגר במרץ על אחד הצדדים.  לא פשוט לנהל דיונים כאלה ולשמור על פתיחות מצד אחד ואיפוק אחראי מצד שני.  אני יודעת,  כי ניסיתי את זה בעצמי,  ולא תמיד הצלחתי.  אבל שווה להשתדל,  ולאו דווקא בשל הפחד לאבד את המשרה.  מכל מקום,  אין סיבה בעיניי לפטר את המורה,  וגם לא להפוך את התלמידה לסמל הרוע עלי אדמות.  

ישנה כמובן השאלה של ההתנהגות התמוהה של בית הספר ושל משרד החינוך.  אני לא אתחיל שוב בדיבורים על פאשיזם/מקארתיזם:  הקמח הטחון הזה כבר נטחן לעייפה,  בדרגות משתנות של דיוק ושל הגזמה.  אני דווקא מעדיפה להציע כאן את שני השקל שלי  -  הקשורים בזווית מבט שונה במקצת.

נראה לי שסוד גלוי הוא שמוסדות החינוך השונים מתנהלים כיום,  לפחות חלקית,  כגופים עסקיים.  ככאלה,  יש להם גם צרות כלכליות:  תחרות,  קשיי תקציב,  ציבור לקוחות שצריך להשביע תמיד את רצונו,  וכיוצא באלה. היות שכך,  הם נאלצים לשלוח את ידם גם בפרסום ובשיווק שאינם שונים בהרבה מאלה הכרוכים במכירה של אבקת כביסה.  על פני המים מרחף תמיד הפחד שמא הלקוחות לא יהיו מרוצים,  שאז,  כמו בשוק התקשורת הסלולרית,  הם עלולים לפנות לספק-שירותים אחר. 

נדמה לי שהתגובה המבוהלת של בית הספר יכולה להיות מוסברת גם בהקשר הזה.  מובן שבינתיים העניינים הסתבכו קשות,  משום שהתברר שלא רק התלמידה והוריה אינם מרוצים,  אלא גם תלמידים אחרים והוריהם,  הסבורים,  מצידם,  שאין לפטר את המורה.  עכשיו יצטרכו שם בבית הספר לתמרן בין הרצונות המנוגדים ולנסות לצאת ידי הכול  -  ואני יכולה לספר להם כבר עכשיו שאין סיכוי שבעולם שיצליחו בכך. גם אין תחליף להבעת דעה ברורה הנשענת על תפיסת עולם מוגדרת,  אפילו אם יש סכנה שלא כולם יאהבו אותה.

גם משרד החינוך היושב על הגדר מחכה מן הסתם במבוכה לראות איך יתפתחו העניינים. שהרי יש כאן כשמונה מיליון לקוחות/אזרחים שהם,  בפרינציפ,  לא מבסוטים,  ושרובם גם נוטים להגיב בהיסטריה בכל פעם שמעצבנים אותם.  מבחינתי,  אי אפשר   -  וגם לא צריך  -  להשביע את רצון כל השמונה מיליון.  אבל להשמיע איזו דעה ברורה דווקא רצוי.

נשארו לי עוד כמה אגורות מהשנקל,  אז רק אספר שוב את הסיפור האלמותי על האב ובנו שהיו מהלכים בדרך עם החמור שלהם.  לא משנה באיזה סידור מודולרי הם סידרו את קבוצתם הקטנה  -  תמיד זכו לקיתונות של ביקורת לעגנית מפי כל מי שנקרה על דרכם:  גם כשהאב רכב על החמור לבדו,  וגם כשהבן רכב לבדו,  וגם כשרכבו שניהם ביחד על החמור,  וגם כשהלכו שניהם ברגל לצידו.  בסופו של דבר,  אחרי חיבוטי נפש רבים,  מצאו סוף סוף את הפתרון שיניח את דעת  כולם:  הלכו שניהם ברגל,  והרכיבו את החמור על כתפיהם.