בלוגיעדה

קצת אש וגופרית:

נכון שכבר כתבתי מספיק על חרמות.  בפעם האחרונה שכתבתי עליהם,  השוויתי את המחרימים (בעקבות איזו בדיחה בעניין אחר ב"זהו זה") למי שמעתיק בבחינה מחברו שהעתיק מחברתו שהעתיקה מחברהּ שהעתיק מחברו שבכלל לא ידע את התשובה.  אבל נראה לי שזה בדיוק מה שקורה עכשיו.  הנה,  מעוללות השבוע האחרון:  אורלי וילנאי וגיא מרוז מחרימים איזה כנס נשים באילת כי איל גולן אמור להופיע בו  -  ויש כבר קריאות גם לאחרים להחרים אותו:  עכשיו נפתחה רשימה,  ומסמנים בה וי:  מי כבר הצטרף לחרם,  מי עוד לא.  אולי יחרימו את מי שיצטרף לחרם  -  או שאולי את מי שלא ירצה להצטרף,  לך תדע.  ואז אחינועם ניני וגיל דור מסרבים לקבל פרס שיוענק בו זמנית עם פרס שיקבל אריאל זילבר.  בפייסבוק הוקמה,  כמובן,  קבוצה שמחרימה את ניני.  בינתיים,  סקרלט ג'והנסון סירבה להחרים את סודה סטרים,  פרשה מהארגון הדורש ממנה להחרים,  ועכשיו אולי תוחרם בעצמה.  הראש כבר סחרחר מכל החרמות וחרמות-הנגד,  ועוד לא נאמרה המילה האחרונה.

בין כל הנפשות הפועלות האלה,  היחידים שמעניינים אותי באמת הם אחינועם ניני וגיל דור.  הם כל כך מוכשרים ומוזיקליים,  ואני מוכנה להאזין לשירתם בכל עת  בחפץ לב,  ולא אכפת לי מה דעתם על שום דבר.  ככלל,  אני בספק אם דעתו הפוליטית של אמן חשובה יותר מדעתו הפוליטית של מצחצח נעליים,  אבל זה ויכוח עתיק יומין ואין לי פתרון בין כך ובין כך.  וגם בשאלה של היכולת   -  והצורך  -  להפריד בין אמן לבין אישיותו ואמונותיו כבר נאמר מספיק,  וגם בעניין הזה קשה להכריע.

אני מבינה את הרתיעה של ניני ודור מקבלת פרס יחד עם מי שאומר דברי בלע מהסוג שזילבר אומר בשנים האחרונות.  גם לא ברור לי מדוע ראו אותו באקו"מ כראוי לפרס על מפעל חיים.  אולי הם יודעים משהו על חייו שאני לא יודעת.  השאלה הגדולה היא מה לעשות עם אי הנעימות הכרוכה בכך.  ניני ודור בחרו כפי שבחרו,  ואני מבינה אותם   -  ובכל זאת לא חיה בשלום עם בחירתם.  אינני יודעת מה הייתי עושה במקומם.  קשה לי אפילו לנסות לתאר לעצמי   -  שהרי אני לא הייתי רוצה לעלות על במה עם אף אחד,  וגם לא לבד,  לעולם.  אני קוראת פה ושם שבוויתורם על הפרס הם הוכיחו אומץ לב בלתי רגיל, ותוהה,  ביני לביני,  בשקט,  האם אמירה בקול של דעה שמקובלת בחוג החברתי/פוליטי של פרט מסוים (גם אם מדובר בחוג קטן) היא אכן אומץ לב,  או סתם הליכה בתלם.  אין לי מושג איך לענות על זה,  אבל את הקול הקטן ששואל את השאלה בתוך ראשי אני לא מצליחה להשתיק.

וישנו כמובן החרם הכלכלי התופס תאוצה.  אורן נהרי הסביר אתמול ביומן שישי של ערוץ אחת שחרם כזה הוריד את דרום אפריקה על הברכיים תוך שלוש וחצי שנים,  וזאת אחרי עשרות שנים של אלימות מסוגים שונים שהופעלה נגדה ולא הצליחה להשיג הישג דומה.  אין לי מושג אם גם אצלנו יקרה כך.  אין לי מספיק ידע על דרום אפריקה,  ועל העתיד אין לי ידע בכלל.  התחושה שלי היא שיש כאן מספיק גרעינים קשים שיעדיפו לחיות על לחם צר ומים לחץ ולא יסכימו לרדת על ברכיהם  -  אבל אולי אני טועה.  לאלוהים ולעתיד לבוא פתרונים.

אני רק יכולה לומר מה החרמות האלה עושים לי,  ואני עוד רואה את עצמי כאדם יחסית סובלני ופתוח לדעות של הזולת.  או שלא. מכל מקום,  ככל שמתרבים סביבנו קורי החרמות,  מכל הסוגים והמינים,  מכל הכיוונים ונגד כל זני המוחרמים,  אני מרגישה איך אני מתכווצת פנימה לתוך פקעת קוצנית,  דמומה ונקמנית.  אולי זה הדבר שהמחרימים רוצים להשיג.  ואולי הם חותרים דווקא אל ההפך מזה;  שאם כך הדבר,  אולי ראוי שיבדקו שוב את המסלול שהם הולכים בו.