בלוגיעדה

אבו אלמוג -  ואחריו גם אמפיארטי  -  העבירו לי את השרביט החדש,  על הפעם הראשונה בחיי שבה משהו (כלשהו,  לבחירתי) קרה לי.  ייגעתי את מוחי כאן ושם,  ובסוף זה מה שיצא:

הפעם הראשונה בה חצה מישהו מולי את גבול הדיסקרטיות

(ניסוח לא משהו,  אני יודעת):

זה היה לפני עידן ועידנים,  בראשית ימי חיילותי,  לפני שמלאו לי תשע עשרה שנים.  אחרי הטירונות נשלחתי לקורס שהיה ארוך ותובעני ומלחיץ והתקיים בבסיס סגור,  ואני שקעתי שם ראשי ורובי בלימודים עיוניים קשים שהיו משובצים פה ושם בתורנויות מטבח ובשמירות,  וכן במסדרים,  תרגילי סדר, טרטורים ועונשים מרהיבים,  כיד הצבא הטובה עליו.  באותם ימים הייתי צעירה מאוד,  מבוהלת מאוד,  חסרת ניסיון חיים באופן מוחלט,  ועל פי עדות הסובבים אותי  -  גם תמימה לתפארת.  מסיבה שאיננה לגמרי ברורה לי היום, הייתי אחוזת אימה שמא אכשל בכל מה שלמדנו שם.  באמת מוזר שפחדתי מזה כל כך:  זה לא שהחומר הלימודי היה חיוני לעתידי האישי, וזו בכלל הייתה אמורה להיות הדאגה של הצבא,  לא שלי.  אבל אני באמת חשבתי שאני לא מבינה כלום,  ובאמת נלחצתי קשות והשקעתי מאמצים לימודיים בהתאם (ולא אכביר כאן מילים על דמעות הייאוש והפחד ששפכתי על כל צעד ושעל).

את "שיעורי הבית" שקיבלנו  ("עבודה עצמית",  ככה קראו לזה אז) היה צריך להכין כל ערב בחדר הכיתה.  בשעה אחת עשרה בלילה ננעל השער של אזור הלימודים,  ומי שלא סיים את הכנת השיעורים עד אז (גם אני!  גם אני!) מצא עצמו נעול בתוך האזור.  שאז,  לאחר שסיים סוף סוף את העבודה העצמית,  נאלץ לכתת את רגליו אל השער באישון לילה ולחכות שהשומר יחזור מסיבוביו ויפתח אותו (האלוהים יודע איפה הוא הסתובב,  אבל זה אף פעם לא היה בקרבת מקום), כדי שאפשר יהיה ללכת סוף סוף לישון בחדר שבבנייני המגורים (השכמה בשש בבוקר או קודם,  למיטב זכרוני).  כדי להשתחרר מהתלות בשומר,  למדתי לטפס על השער הנעול (הנה,  עוד משהו שעשיתי לראשונה בחיי),  ומאוחר יותר,  כשעיקמתי את הקרסול בשיעור התעמלות,  למדתי לטפס על השער אפילו עם רגל חבושה ומקובעת.  שזה,  בעיקר בשבילי,  מדהים למדי,  באמת. 

לקראת סוף הקורס כבר היה ברור שלא אכשל,  ואפילו הסתמנה האפשרות שאוכרז כחניכה מצטיינת.  זה לא כל כך עניין אותי אז,  אבל שמחתי שדאגותיי הקשות התבדו.  בשיעור האחרון של אחד המקצועות שלמדנו שם, כבר לא התחשק לאף אחד ללמוד,  גם לי לא.  הייתה אווירה כללית של הקלה והתפרקות מתוקה,  והכיתה שלי ניסתה לשכנע את המורה (שהיה איש צעיר למדי, אזרח עובד צבא) שיוותר על השיעור ויקיים במקומו סתם שיחת חולין אתנו.  למרבה הפלא הצטרפתי גם אני  -  שעד אז לא פציתי שם פֶּה אלא אם כן פנו אליי קודם  -   למקהלת התחנונים,  וכשהמורה ראה זאת,  הוא התרצה לבסוף.  הוא פנה אליי פתאום ואמר לי:

-  אוקיי.  שיחה.  עדה ק.,  ספרי לנו בבקשה על הניסיון שלך עם גברים.

טראח.

דומיית מוות נפלה על הכיתה.  באותם ימים לא דיבר איש על מה שבעל-סמכות (בדרך כלל גבר) יכול או לא יכול להרשות לעצמו לומר לכפופים (שלא לדבר על הכפופות) למרותו    -  אבל בכל זאת הרגישו כולם,  כך נדמה לי,  שנחצה כאן איזה גבול.

אני שקעתי בהלם קצר.  ראשית,  חייבים להודות,  בכלל לא היה לי על מה לספר (לא שהייתי מסכימה לספר גם לו היה לי).  וזה הביך אותי,  כי משום מה נדמה היה לי שהמורה מנחש זאת ולועג לי.

וגם חשבתי שכל זה לא היה קורה לי אילולא  הייתי מצטרפת לבקשות לבטל את השיעור   -  וקיללתי את עצמי ביני לביני על שהעזתי לבקש.  מה זה עלה על דעתי,  ומדוע לא הקפדתי לשתוק,  כמו תמיד?

אבל מעבר לכל אלה תקף אותי זעם מעַוור,  כזה שתמיד גורם לי לאבד את שארית הזהירות שלי.  למרות גילי הצעיר וטיפשותי המופלגת היה ברור לי דבר אחד:  אסור  -   אסור   -   למורה לשאול את תלמידתו שאלה כזאת.  אפילו לא בצחוק. אפילו לא כבדיחה שהשתבשה. לא לפני קהל ולא בצִנעה.  לא יודעת למה ולא אכפת לי למה.  פשוט אסור וזהו.

השבח לאל על מחזור הדם:  אני אינני מהמסמיקים.  אני כמעט בטוחה שלא הסמקתי.  אולי החוורתי קצת,  אבל עם חוסר השינה שהיה מובנה אל תוך סדר היום שלנו,  זה לא היה יוצא דופן.  אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שמצאתי את לשוני,  אבל אחרי שמצאתי אותה סוף סוף,  נדמה לי שהֵישרתי אליו מבט,  ואז אמרתי,  אני מקווה שבשקט:

-  אני לא חושבת שיש לך זכות לשאול אותי את השאלה הזאת.

עדיין דומיית מוות מסביב.  אפילו צחקוקים מהוסים לא היו.  המורה פער את עיניו,  אולי בהפתעה,  ונדמה לי שגם לקח צעד אחר לאחור,  כאילו ספג אגרוף ונהדף אל מעבר לקווי ההגנה שלו.  ולא אמר מילה.

מה היה אחר כך,  בהמשך השיעור,  כבר אינני זוכרת.  אולי בסוף למדנו,  או שבאמת התקיימה שיחה כלשהי (לא אתי).  אני גם לא זוכרת אם מישהו מהחניכים דיבר אתי,  מאוחר יותר, על העניין.  המורה בוודאי שלא אמר לי מילה וחצי מילה,  ואני נשארתי   -  שוב,  למרבה הפליאה   -  בעיקר עם תחושה צורבת של אשמה:  אילו רק לא ביקשתי שהשיעור יבוטל,  המורה בטוח לא היה פונה אליי.  שהרי אני הייתי תמיד כל כך שקטה,  עד שבתנאים רגילים,  איש לא שם לב שאני בכלל שם.

בסוף אותו שבוע יצאנו לחופשת שבת. אולי כדי לקבל איזה חיזוק מרגיע בעניין אשמתי הגורפת (גם אם מדומָה),  סיפרתי את הכול להוריי.  הם נדהמו.  במיוחד חמתו של אבא שלי בערה בו להשחית.  לו היה אז להורים קשר ישיר למפקדים,  כפי שזה היום,  היה אבי מתקשר,  מן הסתם,  אל מי שהיה מתקשר,  ומשׂביע אותו מנחת לשונו.  אבל  הזמנים היו אחרים,  ואיש לא חלם אז ליזום שיחות כאלה.  מכל מקום,  גם אבי וגם אמי היו תמימי דעים:  המורה לא נהג כשורה,  אני לא אשמה בשום דבר,  ועניתי לו באופן ראוי. והיום אני כבר מיטיבה יותר להבין מהו הדבר שהם זיהו ושהכעיס אותם כל כך.

שבוע אחר כך הסתיים הקורס.  אני הוכרזתי כחניכה המצטיינת (מסתבר שדברי החוצפה שלי בעניין מה שמותר או אסור למורה להגיד לא הזיקו לי,  אבל אפילו לו היה מזיקים,  לא היה אכפת לי).  היו כמה מסיבות ואירועי סיום,  ואחר כך נפוצונו איש איש לאשר נפוץ.  כשנה וחצי מאוחר יותר השתחררתי מהשירות והלכתי ללמוד באוניברסיטה.

את המורה ההוא עוד ראיתי פה ושם במסדרונות האוניברסיטה  ובאולמותיה.  אף פעם לא קשרנו שיחה.  מדי פעם הפטרנו כנראה ברכת שלום יבשושית.  בכל הִתקלות כזאת היה נדמה לי שלו הייתה בנמצא מדרכה ממול,  הוא היה עובר אליה בחפץ לב.  אבל אולי רק נדמה לי.  ואולי הוא בכלל שכח.

מכל מקום,  לא הייתה לו סיבה לחשוש.  אני לא חושבת שצריך להרעיש עולמות בגלל כל פליטת פה מטופשת.  אבל אני כן חושבת שאת מי שפלט אותה צריך להעמיד במקומו תכף ומיד,  באופן שאינו משתמע לשתי פנים.  ואני שמחה שבהיסח הדעת,  בלי שהבנתי את העניין לאשורו,  עשיתי בדיוק כך.  וזהו.

ולטקס העברת השרביטים (שימו לב,  טליק ואבו-אלמוג,  צמד שובבים שכמותכם):

נדמה לי שכמעט כולם כבר קיבלו שרביט,  וסליחה אם שכחתי מישהו שלא קיבל,  או אם בחרתי במי שכבר כן קיבל.  אני מעבירה את השרביט לשלי ב, לקואלה בחומוס,  למילה ולגלית.  כמובן,  אתן לא מוכרחות,  ואני לא אציק לכן בעניין.  אבל,  אם בא לכן:  קחו,  והעבירו הלאה.