תשעה באב, שש אחרי המלחמה.
האמנם אפשר שבג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר.
או שלא.
אני מקטני האמונה.
גם שרירי הלסת המכווצים שלי הם קטני אמונה. מחכים להוכחות לפני שיתרַפּו.
לא בטוח שאבטל במהרה את נוהל-חפיפת-שיער-בכיור, שמאפשר, כשצריך, לעזוב הכול ולחטוף מגבת ולרוץ החוצה.
לא בטוח שאוותר מיד על תלבושת השינה הייצוגית-המִקלטית לטובת כתונת הלילה הרגילה שלי.
לא בטוח שאתרגל להפסיק לחפש, בלי משים, מקום מסתור יעיל בכל פינת רחוב שאני עוברת בה.
לא בוער, אפשר לחכות עם זה עוד קצת.
מה כן בטוח?
שֶשֵּש אחרי המלחמה היא שעתם היפה של היִּדעוֹנים. הנה הם מגיחים מכל החורים ושוטפים את כולם בחכמולוגיה הפרשנית שלהם. הכול הם יודעים, עוד לפני ששקע האבק - את כל אשר היה, ואת כל אשר יהיה. וככל שהם מצווחים את ידענותם בטון סמכותי יותר, יש להם יותר מעריצים שמקבלים את דבריהם, בלי להניד עפעף, כאמת שאין להרהר אחריה.
ודווקא אני אומרת ששש אחרי המלחמה היא השעה שבה איש אינו יודע דבר.
אז ניפגש בשבע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.