בעיקר זוכרים ומזכירים עכשיו את רובין ויליאמס הקומיקאי, אבל נדמה לי שגם בסרטיו הקומיים אפשר היה לזהות בעיניו רמז נסתר של עצב מקנן. והסרט שאני חושבת עליו כל הזמן מאז שהלך לעולמו, בדרך בה בחר ללכת, הוא דווקא הסרט הוותיק (1990) והלחלוטין-לא-קומי, Awakenings , ששמו תורגם לעברית כ"התעוררות" (רק אחת, ובטעות) - המספר את סיפורו הפחות-או-יותר אמיתי של רופא שמצא תרופה זמנית למחלה ניאורולוגית נדירה. המחלה הזאת גרמה לחולים לשקוע במצב קטטוני ולהפוך למעין-צמחים, והייתה איומה במיוחד, משום שמאחורי החזות הקטטונית מסתבר שמוחם של המטופלים היה ער ומבין בהחלט, ורק לכוד מאחורי סורג ובריח (כמו הנמר בשיר של רילקה, כמוסבר שם). לכן לא הייתה להם שום יכולת להוציא את מחשבותיהם, תחושותיהם ורצונותיהם מן הכוח אל הפועל. אחרי עשרות שנים במצב הזה הגיע הד"ר סייר (שמגולם היטב, היטב מאוד, וברצינות רבה, על ידי רובין ויליאמס) ומצא דרך להשיבם לחיים.
באופן אירוני מתברר שהוא טיפל בהם על ידי תרופה שמשתמשים בה לטיפול במחלת פרקינסון, משום שהוא חשד שמה שקרה להם הוא מעין רעידות-נוסח-פרקינסון שהיו כל כך חזקות, עד שגרמו לשיתוק מוחלט. התרופה אכן עזרה, וה"פסלים" שלו, כפי שקראו להם, התעוררו וחזרו לחיים, ואף גילו, למרבה הזעזוע, שהעולם (כמו גם הם עצמם) השתנה ללא הכר בשנים שבהם היו שרויים בתרדמת.
עם אחד מהם (שאותו מגלם, גם כן היטב מאוד, רוברט דה-נירו) קשר הד"ר סייר קשרי ידידות אמיצה, ובזכותה זכה אף הוא להתעורר לעובדות חיים שלא היה ער להן קודם לכן (התעוררות שמתרגמי שמו של הסרט כנראה לא שמו לב אליה). אבל, היות שזהו סיפור עצוב מהחיים, לא היה לו סוף מאושר - והידידות הפכה בסופו של דבר לנחלת העבר, משום שבאופן אירוני, שוב, התרופה נגד פרקינסון הכזיבה.
התקשיתי לבחור משהו מתוך הפסקול היפהפה של הסרט מכמיר-הלב הזה, ובסוף בחרתי בזה. אני ממליצה במיוחד על הקטע שמתחיל בדקה ה-2:40. או, לחילופין, אפשר גם זה.
נוח בשלום נטול עצב, רובין ויליאמס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.