כבר כמעט כולם כתבו פוסט לראש השנה, או לפחות סטטוס בפייסבוק, ורק אני לא הספקתי. גם כי ביליתי בעיקר במטבח (ואפילו עוגה אפיתי! למרות שאני לא בקטע של עוגות). וגם בגלל הצננת שלי, שנדדה בינתיים לסינוסים וסתמה לי את המוח לגמרי. אבל לא צריך להתרגש מזה יותר מדי: זה קורה לי בערך שלוש פעמים בשנה, ותמיד עובר בסוף, אפילו כשנדמה לי שזה לא יעבור לעולם.
בשבוע שעבר קראתי בכל מיני מקומות מאוד נחשבים על איך שהישראלים אדישים ורעים ואיך כבר שכחו (כלומר, שכחנו) את המלחמה האחרונה כאילו בכלל לא הייתה ולא נבראה. לא ברור לי לפי מה נקבעת הדיאגנוזה המוזרה הזאת. ואיך בכלל אפשר לשכוח את מה שנחרת בזיכרון ולא יוצא משם.
הכול יחסי, כמובן. כשהבריטים בימי הבליץ בלונדון הלכו כל יום להצגות ולבילויים, היללו כולם את גבורתם: שהרי החיים, וההצגה, חייבים להימשך. אבל כשישראלים מעזים להתכונן לאחד משני החגים הכי חשובים של השנה, והולכים לסוּפֶּר ומבשלים וקונים מתנות, אחרי שכל הקיץ שלהם הלך פארש, זו הוכחה ניצחת לזה שהם (כלומר, אנחנו) אכזריים, אדנותיים, עיוורים, טיפשים ואדישים. למה ככה, בעצם? לנו אסור לשרוד? מוזר מאוד.
לא משנה.
שיהיה החג שמח, ושתהיה השנה החדשה טובה מאוד, מגשימת משאלות, ומוצלחת בהרבה מקודמתה. ואמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.