הפיגוע של אתמול באילת עורר בי, מלבד הצער והכעס, גם לא מעט זכרונות רעים, מלווים בחשש שמא שוב תתחיל תקופה של פיגועים. ברדיו דיווחו אתמול, שזה היה הפיגוע הראשון מאז אפריל שעבר. כמה מהר מתרגלים לשקט היחסי. באיזו שמחה והדחקה נפרדים מן החרדה ומן הנדנדה הבלתי פוסקת בין הצורך להיזהר לבין ההכרח להמשיך באיזשהו סוג של שגרה.
בתקופת הפיגועים הגדולה של לפני כחמש שנים הצלחנו, כנראה, לשמור על מידה כלשהי של שפיות. בניגוד לי, ראש המשפחה אף פעם איננו היסטרי: זה מנוגד להשקפת עולמו. אני ניסיתי לנהוג כמוהו, לא תמיד בהצלחה. בדרך כלל הרשינו לילדים לנהל את שגרת חייהם, ורק מדי פעם, בשבועות סוערים במיוחד, נעתר ראש המשפחה לתחינתי ותמך בי באיסור הזמני שהיטלתי על נסיעות באוטובוסים או על ביקורים בקניונים. הילדים שלנו אינם נוהגים למסור אינפורמציה מפורטת על רגשותיהם, אבל עד כמה שהצלחנו לשפוט, מצבם היה תקין גם בתקופות הקשות ביותר. הישגיהם בלימודים, שגרת משחקיהם והבילויים שלהם, כמו גם הרגלי השינה והאכילה שלהם, עד כמה שניתן לסמוך על היותם מדדים מייצגים, לא השתנו.
שלוש תמונות מלפני כחמש שנים עלו אתמול בזכרוני, בעקבות הפיגוע. לכאורה אין בהן שום דבר מסעיר. אבל הן משקפות את אווירת הימים ההם, ומסבירות, בלי מילים, את חששי הגדול מפני שובם.
תמונה ראשונה:
הקטנה, אז בת שלוש עשרה בערך, באחד הימים שבהם דווקא כן אסרנו על נסיעה באוטובוס, מתריסה כנגדי בזעף:
- "זה לא פייר. את כל הזמן נוסעת באוטובוסים, ולי את לא מרשה!"
אני מסבירה לה משהו על ההכרח להגיע לעבודה, ומוסיפה:
- "וחוץ מזה את עוד קטנה. נשארו לך יותר שנים לסחוב מאשר לי."
אני תוהה מה היא מבינה מפליטת הפה העמומה הזאת. לדעתי, היא מתייקת אותה בסעיף של "אמירות לא-פייריות של הורים רעים".
תמונה שנייה:
הבן, אז כבן שש עשרה, מודיע לי בשעה ארבע אחר הצהריים שהוא הולך "לעיר" לקנות משהו בחנות מחשבים.
- "אוקיי. תיזהר 'בקשה."
- "טוב".
- "תואיל מדי פעם להסתכל מעבר לכתף, שמא אורב שם מישהו מהג'יהאד האיסלאמי. אם אתה רואה משהו חשוד, תתרחק מהר."
- "בָּרוּר-ברור".
שנינו - גם הבן וגם אני - פיתחנו כבר מזמן סגנון דיבור מקאברי במקצת. איש אינו מתרגש מכך.
באותו רגע מודיעים בטלוויזיה על פיצוץ שנשמע זה עתה בנתניה.
לעזאזל. שוב.
אני אומרת לו לחכות קצת בבית. הוא מתמרד:
- "למה לחכות? זה בנתניה. לא כאן. כאן הכל בסדר."
רק מה - לפיגועים יש נטייה להגיע בצרורות. אני מתעקשת. הוא מגלגל עיניים לתקרה: צער גידול הורים. אבל הוא יודע, מנסיונו, שיש נסיבות בהן מוטב לא להתווכח עם אמא. הוא בא ויושב לידי מול הטלוויזיה.
תוך דקות ספורות מתברר, שהאירוע הוא "על רקע פלילי". מייד חוזרת השלווה אל המרקע: הכתבים מקפלים ציוד ומסתלקים מן "הזירה". אמנם יש נפגעים, אבל איש אינו מתעניין באירועים פליליים בארבע אחר הצהריים. הילד קם על רגליו ומודיע שהוא הולך.
- "נו טוב. אבל תיזהר."
הוא עונה בטון הסמכותי ביותר שהוא מצליח לגייס: "כן-כן."
הוא כבר פותח את הדלת כשהוא מחזיר אלי מבט חד, זוקף אצבע אחת ואומר:
- "אני אגיד לך מה. אני אבדוק מאחורי הכתף, ואם אני שומע פיצוץ, דבר ראשון אני מברר אם זה על רקע פלילי. אם זה פלילי - אני נשאר שם."
טריקת דלת. שעטת נעלי התעמלות בחדר המדרגות.
תמונה שלישית:
בערך באותה תקופה, הקטנה יוצאת עם חברות לקניון. אמא של אחת הילדות מסיעה. אנחנו מרשים. כלפי הקטנה, שהיא רכה בשנים ורגישה יותר מאחיה, האזהרות שלי כלליות ומרוככות יחסית. אנחנו מסכמים שהיא תתקשר כשתרצה שאבא שלה יבוא להסיע אותה הביתה.
אחרי שעה - טלפון. על רקע הרעשים הרגילים של הקניון, אני שומעת את קולה הדק והנרגש:
- "אני מטלפנת לא בגלל שאני רוצה שאבא יבוא. אני עוד רוצה להישאר כאן. אני רק צלצלתי להודיע לך שאני בסדר ושעוד לא התפוצצתי."
- !
אני מודה לה על שמסרה לי את המידע החשוב הזה, ומחזירה את השפופרת למקומה באנחה:
ריבונו של עולם. הייתכן שבני אדם נורמליים יחיו בתנאים כאלה במשך תקופה ארוכה, ינהלו שיחות כאלה עם ילדיהם, וישמרו על שפיות דעתם?
אלהים אינו עונה.
עד היום לא מצאתי תשובה.
בתקווה לימי שקט רבים ככל האפשר לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.