בלוגיעדה

בשכבר הימים היתה דודתי מתבוננת בהערצה בילדי הקטנים וממלמלת משהו שנשמע בערך כך:  "קֶנָיינֶהוֹרֶה".  אני לא ידעתי מה פירוש הביטוי,  שנשמע כמו איזה לחש-תפילה מימים עברו,  ומה שמוזר   -  לא עלה בדעתי לשאול.  תחת זאת תייקתי את הצירוף המסתורי באחת המגירות הקטנות של המוח,  לצורך בירור עתידי.

בינתיים גדלו הילדים,  הדודה כבר מזמן עברה מן העולם,  והשבוע פגשתי ב-"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן ביטוי שאומרת דודתו של הילד אהרון:  "קַיין עין הורֶע".  ככה.  כל פעמוני האזעקה של מגירות המוח שלי הצטלצלו.  עם קצת עזרה מן הגרמנית,  ותודות לכתיב הבהיר של גרוסמן,  התברר לי פתאום שפירוש המילים באִידִיש הוא "בלי עין הרע".  אז זהו מה שאמרה גם הדודה שלי. איך לא חשבתי על זה. 

ואז גם נזכרתי בתולדות מגירה אחרת של המוח,  שהיתה מאוכלסת במשך שנים ארוכות במילה העֲלוּמָה "חַלקוּם".  נתקלתי בה כשהייתי ילדה קטנה,  בוודאי לא יותר מבת עשר,  בספר הילדים החינני של אריך קסטנר,   "פצפונת ואנטון".  קסטנר מסביר שם בהקדמה את התחשבותו בילדים שמעדיפים לאכול דייסת קוואקר שלושה ימים רצופים ובלבד שלא "יתקמט מוחם הקטן והחמוד".  משום כך הוא מקדיש פרקים נפרדים ל"הירהורים" שאינם קשורים ישירות לעלילה,  ואף מדפיס אותם באותיות קטנות.  באופן זה יוכלו אוכלי הקוואקר הקטנים לדלג על ההירהורים בחופשיות ולהתמקד בעלילה.  היות שלא ידעתי בדיוק מהי דייסת קוואקר,  הקפדתי לקרוא גם את אותם "הירהורים",  ובאחד מהם נתקלתי במילה "חַלקוּם": קסטנר סיפר שם על ביקורו ביריד,  שם קנה לעצמו חלקום,  וכשהיה עסוק באכילתו,  ראה פתאום אשה מכה את ילדה (נדמה לי.  כבר אינני זוכרת בדיוק).  מרוב בהלה כמעט בלע קסטנר את החלקום בשלמותו.

לא היה לי מושג מהו אותו חלקום.  עיון במילון לא היה אופציה שהיכרתי באותם ימים. לשאול לא שאלתי,  משום מה. בדמיוני הילדותי ציירתי את החלקום כאותו ממתק שנהוג היה לקנות אז בלונה פארק,  ושנקרא "מקל סבא".  הממתק ההוא הכיל מאות סוכריות קטנטנות,  וצורתו היתה כשל מקל הליכה,  עם ראש מעוקל,  כמו במטריות ישנות.  לא הבנתי איך יכול היה קסטנר לבלוע את המקל כולו,  שאורכו עלה,  בדרך כלל,  על עשרים סנטימטרים.  תעלומה.

החלקום חיכה במגירה נידחת במוחי כמה עשרות שנים,  עד ששכנה שלי סיפרה לי פעם על מילויים של אוזני המן שמכינות דודותיה.  "יש עם פרג",  אמרה לי,  "ויש עם תמרים,  ויש אגוזים,  וריבה, ויש חלקום."

חלקום! עטתי עליה כמוצאת שלל רב.  "מה זה חלקום?"

שכנתי נבוכה מעט:  "נו,  חלקום.  רַחַת לוּקוּם.  את לא יודעת מה זה?"

רַחַת לוּקוּם אני יודעת.  מה שקרוי Turkish Delight :  ממתק דמוי ג'לי,  חתוך לקוביות,  עם אבקת סוכר למעלה,  ארוז בנייר שמנוני. טעים במנות קטנות,  עם תה חם לא מומתק. אז זה חלקום. זהו הממתק האקזוטי שקסטנר קנה לעצמו ביריד.  לבלוע קוביה שלמה של חלקום זה לא נורא כמו מקל סבא. 

הנה יצאה עוד תעלומה ממגירת המוח,  באה על פתרונה ונמוגה.  המגירה פנויה עכשיו בשביל התעלומה הבאה.

יש לי עוד כמה מגירות כאלה בראשי.  אני שומרת בהן שאלות לעיון עתידי,  חלקן שאלות רבות שנים.  ביום מן הימים אולי אמצא תשובות.