בלוגיעדה

מרגיז:

יש שאני מקשיבה באריכות לדיבורים כאלה ואחרים בטלפון.  פעם החזקתי את השפופרת כשעה,  בין האוזן לכתף,  בזמן הגיהוץ,  והאזנתי בתשומת לב עד כדי נקיעת צוואר.

אבל כשלי יש משהו לומר   -  לא תמיד יש לבני שיחי זמן לשמוע אותי עד הסוף,  למרות שזה לרוב לא מאד ארוך.  דרך האפרכסת אני יכולה לזהות לא פעם סימנים של חוסר סבלנוּת:  ההקשבה נפרמת בקצווֹת.

אולי משום שאני  -

פשוט משַעממת.

אולי אין אפשרות למסקנה אחרת.

יש להשלים באנחה

עם הבלתי נמנע.

מעניין יותר כבר לא יהיה כאן,  לפי שעה.