ש. היה אחד ממורַי באוניברסיטה, שליווה את לימודי ועבודתי במשך שנים, ואף הינחה אותי בכתיבת עבודות שונות שם. עם הזמן למדתי להעריך את אופיו ואת השכלתו הרחבה, והתרגלתי לפנות אליו בכל בעייה שהתעוררה בענייני מקצוע. הוא היה ידיד אמת, נאמן ותומך, ולא פעם שימש לי כמשענת בעולם האקדמיה, שנוטה לעיתים לשאת אופי של קן-צרעות.
ש. מת בגיל צעיר יחסית ממחלה נדירה וחשוכת מרפא. לאחר מותו מסרה לי אלמנתו רשימות שונות שרשם בעניינים מקצועיים, רובן בכתב ידו, חלקן אפילו בעיפרון. "אולי את תמצאי להן שימוש", אמרה לי. "לי אין מושג על מה מדובר בהן." לקחתי את הרשימות, מיינתי אותן על פי סוגיהן ונושאיהן, עיינתי בחלק מהן, והינחתי אותן על צד, לשימוש עתידי.
חודשים אחדים לאחר מותו נתקלתי בבעיה מקצועית כלשהי שלא הצלחתי לפתור. לא ידעתי אל מי לפנות, מה גם שבדרך כלל אני מעדיפה להתחבט בעניינים אלה לבדי, עד שאגיע לתשובה. חשבתי שלוּ היה ש. עוד בין החיים, הייתי אולי שואלת אותו - ולפתע נזכרתי ברשימות שנשארו אצלי. מיהרתי ודיפדפתי בהן, מצאתי את הדפים הרלוונטיים לעניינִי, וגיליתי שם הערות אחדות שרשם לעצמו בכתב ידו המסודר - והן הובילו אותי, בהדרגה ובעקיפין, אל התשובה שחיפשתי.
זה היה כאילו הושיט לי מישהו עזרה גם מהעולם האחר שהיה שרוי בו, והיתה בכך נחמת-מה.
*
שלשום ישבתי עם אמי ועם דיירת אחרת בדיור המוגן שלה, והדיירת ההיא שפכה בפנינו את מרי שיחה בענייני בריאותה הרופפת, והוסיפה וסיפרה על מחזה שכתבה עבור קבוצת הדרמה של הבית. הסתבר שבעת ההמחָזָה השמיטה המדריכה של קבוצת הדרמה קטעים אחדים מן המחזֶה, למגינת לבה של המחברת. על אף תלאותיה, תיבלה את סיפורה בלא מעט הומור, והשיחה קלחה בנעימים.
בתגובה לנאמר הזכירה לי אמי נשכחות כשסיפרה, שבילדותי שלחתי למערכת של עיתון ילדים שיר קטן שחיברתי במסגרת תחרות כתיבה שהוכרזה שם. השיר פורסם באחד הגליונות, אבל, למרבה הצער, ניקד שם מישהו את אחת המילים באופן שלא התכוונתי אליו, וכתוצאה מכך הופרע המקצב הרצוי של השוּרה כולה, מה שגרם לי עוגמת נפש רבה. ואז, כך הזכירה לי אמי שלשום, אמר לי אבי: "אבל מה את מתפלאת? זוהי צרת הסופרים. תמיד משנים להם את מה שכתבו."
את סיפור השיר והתחרות זכרתי היטב, אבל מה שאמר אז אבא שלי פרח לגמרי מזכרוני, ועכשיו שאמי הזכירה לי, תהיתי על כך לא מעט. לא ידעתי שאבי התעניין בבעיותיהם של סופרים, ושהוטרד מהתערבותם של עורכים ומגיהים למיניהם, או מטעויות דפוס וטעויות אחרות שעלולות ליפול בטקסט. אלה דברים שמעסיקים תכופות את מחשבותי, ולאחרונה גם ניהלתי בעניינם ויכוחים מרים בבלוגים אחרים - אבל הסיפור של אמי נדמָה לי פתאום כנִפנוף לשלום מגדה מרוחקת של נהר. כאילו אבא שלי עומד שם ממול, בצד השני, ואומר: "הנה, תראי. אותי זה עניין. גם לי זה היה חשוב. אולי בכלל ירשת את ההתעניינות הזאת ממני."
*
פריסות שלום בלתי צפויות מעולמות רחוקים. יש בהן כדי לחמם את הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.