זכרונות קטנים בבוקר חורפי:
הבוקר, כשלבשתי סוודר על גבי חולצה (על אף השמש הנחמדה חודר הקור אל תוך העצמות), ברחו שרוולי החולצה ונחבאו בתוך שרוולי הסוודר, וכשנאבקתי לשלות אותם מן המעמקים האבודים, נזכרתי בפעמים אחרות שהייתי עסוקה במאבק דומה.
לא רק זכרונות מִפְּעָמִים שהִלבַּשתִּי את הילדים, כשהיו קטנים (כשהתאמצתי למצוא את כף היד הקטנטנה אי שם בתוך השרוול, כדי לשחררה אל אור היום). אלא גם כשאני עצמי הייתי קטנה, ואמי ניסתה לעזור לי למצוא את שרוול-החולצה האבוד, שנמלט אל מתחת לשרוול הסוודר ונשאר שם, בעִקשותו, נלפת אל הזרוע הדקה שמעל המרפק בנחישות של צבת. רק אחרי דברי שידול מגוּוָנִים(שנועדו גם לשכנע את השרוול הסורר לצאת החוצה, וגם להתחנן שאני עצמי אפסיק להתפתל בזעף) נתפס הקצה החמקמק ונמשך אחר כבוד אל מקומו, ונמתח כהלכה מתחת לשרוול הסוודר, ועוֹד יוּשר בטפיחות ובמשיכות לכאן ולשם. ואז באו כולם - השרוול השובב והשרוול העליון והזרוע הדואבת ובעלת-הזרוע הנזעמת והמלבישה המיוגעת - אל המנוחה ואל הנחלה.
אכן כן. החורף עלול לפעמים להיות עונה מייגעת עד מאד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.