בלוגיעדה

אני קוראת את הספר הקטן והנחמד חיים על דלת המקרר של אליס קייפרס (תרגום מאנגלית:  אינגה מיכאלי).  בדרך כלל אני משתדלת לקרוא ספרים אנגליים בשפת המקור  -  בשל איזה הרגל מרגיז ובלתי נשלט של המוח שלי,  שמנסה תמיד לתרגם את התרגום העברי חזרה לאנגלית,  ואי אפשר לעצור אותו מלעשות זאת (אני מכירה עוד אנשים שיש להם הפרעה כזאת.  זו באמת בעיה מרגיזה  -  וחסרת תוחלת לחלוטין,  שהרי במקרה הטוב מגיעים חזרה למקור,  ואותו הרי אפשר למצוא בין כך ובין כך על מדף הספרים). אבל את הספר הזה קיבלתי במתנה כך,  בעברית,  והוא אינו מספיק חשוב כדי להפוך עולמות ולמצוא אותו במקור האנגלי.

אבל הוא נחמד מאד.  הוא כולל סידרה ארוכה של פתקים שהושארו על דלת המקרר לאחר שנכתבו בידי אם חד הורית ובתה המתבגרת   -  שתיהן עסוקות מכדי שיהיה להן זמן לשבת ביחד ולדבר.    דרך הפתקים הקצרים נפרש סיפור שלם.  לא רק העלילה מסופרת דרכם:  בהדרגה מתגלה גם אופיין של הנפשות הפועלות,  ונחשפים השינויים הפנימיים שהן עוברות,  והתפתחות הקשר ביניהן.

הרעיון עצמו אינו חדש.  קראתי כבר ספרים המבוססים על חליפות מכתבים,  אפילו כאלה שמתנהלות בדואר אלקטרוני.  אבל המיוחד בספר הזה הוא התמציתיות החסכונית: הרי אי אפשר לכתוב מגילות על דלת של מקרר. בתוך ההתכתבות הטלגרפית הזאת מקופל,  בחן רב,  עולם שלם.

את ההשראה לסיפור נתן,  מן הסתם,  שיר קטן של ויליאם קרלוס ויליאמז  -  בעיני,  אחד השירים היפים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית  -  אשר התחיל כנראה את דרכו בעצמו כפתק שהושאר על המקרר,  ואשר מופיע בתרגומו של עודד פלד בעמוד הראשון של הספר.   תרגום שירה הוא נושא סבוך בפני עצמו:  תמיד יש חומר שהולך לאיבוד בתהליך הזה.  אני מעדיפה את המקור,  שאומר את הכל,  בחן ובקיצור:

William Carlos Williams:  This Is Just to Say

I have eaten

the plums

that were

in the icebox

and which

you were probably

saving

for breakfast

Forgive me

they were delicious

so sweet

and so cold

על החלק האחורי של כריכת הספר חיים על דלת המקרר כתב מישהו (אולי העורך): "כמה הרבה אפשר לומר במעט מילים."

קראתי את זה,  וחשבתי מייד על איקיוויזי.

וגם חשבתי,  כמה הרבה אפשר לומר בין המילים,  ובין השורות.

לפעמים יש שם רווחים שמדברים בקול רם מאד.