בלוגיעדה

בשוּלי שנָתי, 

נים ולא נים,

אני חוזרת אל בית ילדותי

שאיננו.

מתחת לתקרות הגבוהות

אני מטיילת על פני הבָּלָטוֹת בסגנון הישן -

עשרים על עשרים

עם כל הצבעים.

צהוב בסלון ובחדר השינה.

במרפסת:  שפריץ זעיר,  כתום עם אפור

(ריבונו של עולם.

מה-זה עלה על דעתם).

וגולת הכותרת  -  במטבח ובאמבטיה:

משבְּצות,  צהוב עם חום.

בהיסח-הדעת אני מחַשֶּבֶת:

שתיים על שתי מרצפות של עשרים על עשרים,

זה שמונֶה על שמונֶה משבצות צהובות וחומות,

כל אחת חמישה על חמישה סנטימטרים

(יסלח לי אלוהים אם טעיתי בחשבון,

הרי אני עכשיו נים-ולא-נים)  -

וזה לוח מִשחק על רצפת המטבח.

אפשר לשחק שם,  מתחת לתקרה הגבוהה,

שש-בש ודמקה

ומשחק המלכים

עם כלי שחמט חומים וצהובים.

(ואצל המורה לצרפתית,

שכבר איננה,

וגם ביתה איננו,

היו מרצפות שהרכיבו ציור.

ובימים שלפני אפקט החממה,

טֶרֶם הֱיוֹת המזגנים,

הוגפו התריסים הישָנים בחום החמסין, 

ואפשר היה להלך,  יחפים,

מתחת לתקרות הגבוהות,

על שטיח של בלטות-אבן קרירות,

עשרים על עשרים.

אם כי,  מה שהפריע לי שם היה כלב הזאב בחדר הסמוך  -

שהחריד מראשי את כל נטיות הפעלים.

לשם מה נחוצים לצרפתים המוזרים האלה

כל כך הרבה זמנים.)

היום כבר לא בונים ככה.

היום יש שיש,  גרניט-פורצלן,

ופרקֶטים,

וקרמיקות.

ארבעים על ארבעים,

חמישים על חמישים.

כמו רצפת מוזיאון במטבח.

קרמיקות,  אמרו לי בחנות,

עוברות טיפול בחום.  אפייה בתנור.

אחר כך הן כל כך חזקות,

שלעולם אינן נשברות.

כשיבוא כדור הברזל ההוא,

תלוי משלשלת ברזל,

וישבור את הבתים שיִּתיַשּנוּ,

ושִבריהם יוסעו אל המזבלה,

וייעָרמוּ שם בעירבוביה -

הקרמיקות תישארנה שלמוֹת.

אבל מה חפץ לי בקרמיקות שלמות?

הרי אפילו אם ירצה מישהו,  במזבלה,

לשחק דמקה,

או שש-בש,

או שחמט,

בכלים צהובים וחומים

על משבצות חומות וצהובות  -

מי כבר מצייר היום משבצות

על קרמיקות?