שרה הקודמת כתבה פוסט על פחדים שהיו לבתה הקטנה, וזה החזיר אותי מיד לסיפור הפחדים של הקטנה שלי. אני רושמת את זה כאן:
זה היה לפני לא מעט שנים. ימים ספורים אחרי תום חופשת הפסח, בצהרי יום שישי, לקחתי את הקטנה מהגן. היא היתה אז כבת ארבע, או חמש. הגננת דיווחה שהקטנה בכתה במשך היום, סירבה לאכול, והתלוננה על כאבי גרון ובטן. היא לא נראתה חולה, והסיבה להתנהגות החריגה הזאת לא היתה ברורה. אולי משום שגם לחברה שלה כאבה הבטן, הציעה הגננת הסבר אפשרי.
בדרך הביתה שאלתי את הקטנה מה קרה, והיא משכה בכתפיה והתחמקה מתשובה. מניסיון ידעתי שאין טעם להתעקש. לא נראָה לי שהיה לה חום, ובהמשך היום היא שיחקה ואכלה וישנה כרגיל. כבר התחלתי לקוות שזו היתה אזעקת-שווא, אלא שלמחרת היום - בשבת בבוקר - כשסרקתי את שערה במטבח, ושאר בני הבית עמדו בשלבי סיום של ארוחת הבוקר שלהם, התעננו פתאום פניה של הקטנה והיא התחילה לבכות.
- "מה קרה?" שאלתי אותה בבהלה.
עכשיו הסכימה לענות:
- "ומה אם יבואו האנשים הרעים ויהרגו אותָך ואת אבא?"
הו. יצא המרצע מן השק. עניין יפה, באמת. הימים היו ימי הסכינאות של האינתיפאדה הראשונה. הייתכן שהקטנה שמעה משהו, ונחרדה והחלה לדאוג? ומה אומר לה? האם אני יכולה בכלל להבטיח לה, שאף פעם לא יאונה לי ולאבא שלה שום דבר רע? (מילא להבטיח, אבל גם לקיים!).
ניסיתי להרוויח זמן:
- "על מה את מדברת, בעצם?" חקרתי. "מתי יבואו אנשים רעים?"
הקטנה לא התבלבלה:
"בחג המועד", אמרה לי בהחלטיות.
חג המועד? רבים החגים שבהם התברכה ארצנו, אבל על חג המועד טרם שמעתי. שלחתי אל ראש המשפחה מבט תמה. הוא משך בכתפיו ופרש את ידיו לצדדים, בהבעה שפירושה: "אותי אל תשאלי. אין לי מושג." אבל במוחי התחיל כבר לנקר חשד.
- "מי האנשים הרעים האלה?" שאלתי אותה, נחושה בדעתי לרדת לשורש העניין.
-"הגֶרמָלִים", ענתה לי, עדיין בוכה.
א-הה. הגרמלים. דומה שהעניינים מתחילים להתברר. יום המחרת היה אמור להיות יום השואה. ביום שישי, בשעת הריכוז, הסבירה כנראה הגננת את אשר הסבירה על יום השואה, שחל בסמיכות רבה לחול-המועד (של פסח). הקטנה, מן הסתם, שמעה מה ששמעה, הבינה מה שהבינה, קישרה מה שקישרה - ויום השואה הפך לחג המועד, ובמקום יום זיכרון איים להתממש כיום אסון.
לא נותר לנו אלא להסביר לילדה הבוכיה, שהשואה קרתה הרחק מאד מכאן, מזמן מאד, כשסבתא עוד היתה ילדה קטנה (למען האמת, כבר לא היתה קטנה כל כך, אבל שקרים לבנים הם, לעיתים, הכרח בל-יגונה), וכי ביום השואה רק מתעצבים ומזכירים את מה שקרה, ואין חווים את זה שוב.
נראה שההסבר התקבל על דעתה (בעיקר לאחר שאושר בתוקף גם על ידי אחיה הגדול), כי היא נרגעה וחזרה למשחקֶיהָ. למחרת בבוקר - הלא הוא יום השואה - סיפרתי לגננת מה קרה, וביקשתי שתשגיח על הקטנה במקרה שהגרמלים יתקפו שנית. אבל בצהריים דיווחה הגננת, כי היום עבר על הקטנה בשלווה, וכי הכל בא על מקומו בשלום.
היו עוד כמה אמהות בגן (לא רבות) שדיווחו על בעיות דומות, והתקוממו על כך שהגננת בכלל הזכירה את יום השואה בפני ילדים קטנים כל כך. אבל אני אינני יודעת אם היה אפשר בכלל לא להזכיר. מתי שהוא צריך להתחיל. בין כך ובין כך אי אפשר לעבור את יום השואה בארץ בלי להרגיש בקיומו. אז כבר מוטב להסביר - רק רצוי לסנן ולהתקדם בעניין הזה עקב בצד אגודל. וצריך לשים לב לרגישים שבחבורה: אלה שצעירים מכדי להבדיל בין אתמול למחר, ושנוטים לייחס את כל מה שהם קולטים באנטנות הזעירות-אך-משוכללות שלהם - כל אשמה וכל פגע - לעצמם. מישהו צריך לעמוד הכן במקרים כאלה, כדי לפזר את העננים המאיימים. שהרי אין מקום לחשש: גם שעתם של העננים תגיע. אבל בשלבים מוקדמים מוטב לקבל אותם במנות קטנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.