בלוגיעדה

יום השלושים למות אמי חל בשבוע שעבר,  בסמיכות רבה ליום השנה למות אבי,  וציינו את שני התאריכים יחד.  הודענו לקרובים ולמכרים,  קנינו עציצים והבאנו לבית הקברות,  סידרנו אותם על המצבות,  טיפלנו והשקינו והדלקנו נרות נשמה.  אפילו דנו בסידורי ההשקיה העתידיים. הכל כראוי.

כמה אופייני:  כשסידרתי את העציצים על ובין המצבות,  לא יכולתי שלא להיזכר במשהו שאמי אמרה לי לפני שנים,  כשתיארה בפני איך טיפלו היא ואבי ודודים שלי במסירות רבה,  במשך שנים, בקברים של בני משפחה אחרים.  "כשאנחנו נמות,"  אמרה לי אז,  "אף אחד כבר לא יטפל ככה בקברים שלנו."

כמה אופייני:  הזעם שתקף אותי אז למשמע דבריה.  העלבון הצורב:  האם לא יכלה לחסוך ממני את המילים המרות האלה.

כמה אופייני: אפילו מבעד לכעס,  ידעתי כבר אז שדבריה נאמרו לא רק מתוך מרירות,  אלא גם מתוך איזה צורך פנימי שאינו מובן לי במלואו, הצורך לשמוע דברי הרגעה מצדי.  משהו מסוג:  "נו,  מה פתאום.  הרי ברור וברור שנטפל.  מה זה עלה  על דעתך.  הסירי דאגה מלבך."

כמה אופייני:  לא הבעתי אז את כעסי,  ולא גיליתי לה את עלבוני.  גם לא אמרתי לה את הדברים שקיוותה לשמוע,  אף שלא היה לי ספק בנכונותם.  רק שתקתי בזעף.

כמה אופייני:  בבוא היום,  בשבוע שעבר,  הלכנו לבית הקברות והבאנו וסידרנו והשקינו וטיפלנו והדלקנו.  הכל כראוי.  הכל כשורה.

כמה עצוב: כרוניקה עגומה של החמצה ידועה מראש.