בלוגיעדה

מן הסתם כבר מחה הגשם את עקבות צעדַי

בַּשביל היורד לאוקיינוס.

הנה כך זה הולך:

יורדים מדרגה מן הבית ופונים ימינה,  בַּמּוֹרָד.

השביל טחוּב ורך וּמוּצל.

שורשי העצים הבולטים בָּעיקול מכוסים באזוב.

לפעמים חולף שם,  באפלולית,

סנאי זעיר במרוּצה מבוהלת.

מסביב קולות היער,  בתוך השקט.

אחר כך יוצאים אל חֶלקה קטנה מוּאֶרֶת:

אפשר שם לשבת

בכסאות העץ

ולהשקיף אל מי המפרץ.

או להוסיף ולרדת, 

בעיקול נוסף,

שטוף שמש,

תלול במקצת,

לעבור תחת עץ תפוחי הבר

שגדל כבר ממש על החוף,

ולדרוך על מרבד הצדפים,

מִנחַת הגלים מִגאוּת קודמת.

שם,  למטה,  מחכה האוקיינוס,

מרצד במימיו השוקטים:

אַדווֹת קטנות על פני-ים  חלקים.

עכשיו אפשר לשוט בסירה

אל האיים הזעירים

ואל מחוץ ללשון-הים  -

אל השחפים הצווחים מעל צוקי הגרניט,

ואל המגדלור -

ולצאת אל מרחבי האוקיינוס האטלנטי.

ואז לשוּט בִּנחישוּת

הלאה והלאה,

ישר

עד גיברלטר.

ולהיכנס בשערי הים התיכון,

ולהמשיך עוד ועוד,

מזרחה,

והלאה, והלאה -

הביתה.