החיסרון היחידי של בית העץ הקטן ששכרנו על שפת האוקיינוס, בתוך היער, הרחק מכל יישוב, היה העובדה שלא היה בו אף וילון אחד, וגם לא תריסים. כולו משובץ חלונות - בכל צדדיו, וגם בתקרה, בתוך הגג - וכולו זגוגיות ושמשות. בלילה התבונן היער אל תוך הבית באלף עיניים, קשובות ושקטות, והדבר הזה כמעט הפריח את נשמתי מרוב פחד.
הנה אני מתעוררת באישון לילה, ומדליקה אור בחשש. היער זוקף את אזניו להקשיב. השעה: שתיים וחצי אחרי חצות. אין סיכוי שאוכל להחזיק מעמד עד הבוקר בלי פיפי. מנגד, אין סיכוי שאעיז לצאת מהחדר, לרדת בשמונה מדרגות העץ החורקות וללכת לחדר האמבטיה לבדי, כשכל היער עוקב אחרי דרך הזגוגיות.
הפתרון: אני מעירה את ראש המשפחה ומבקשת ליווי. ראש המשפחה מנסה להתקומם, אבל אני שולפת את הנימוק שאין להרהר אחריו:
- "נו, אל תהיה כזה," אני מאיצה בו. "אני יכולתי לבוא איתך את כל הדרך עד לחופי האוקיינוס, ועוד בניגוד לרצוני - לא ייתכן שלא תוכל לבוא איתי שמונה מדרגות עד חדר האמבטיה."
ראש המשפחה נכנע ומתיישב במיטה באנחה. בלי משקפיים הוא כמעט עיוור גמור, אבל כשמעירים אותו משינה הוא נוטה לשכוח את האמת המעציבה הזאת, על כן עלי להשגיח בשבע עיניים שירכיב את משקפיו על קצה חוטמו, ואז אנחנו יוצאים לדרך. המדרגות הארורות חורקות, כצפוי, ואני פוחדת אפילו עם הליווי.
האלוהים לבדו יודע אילו מחשבות עוברות במוחן של חיות הלילה שעל חוף האוקיינוס האטלנטי נוכח המחזה המוזר הזה: בתוך בית העץ שביער, בין כל החלונות נטולי הווילונות, יושב גבר ים-תיכוני לבדו על המדרגות באמצע הלילה, מתגרד מתוך נמנום באור החשמל החיוור, ומחכה לבלתי נודע.
כשמסיים הבלתי נודע את ענייניו באמבטיה, מחליט ראש המשפחה לבקר בחדר החשוב הזה בעצמו - לא לפני שהוא מלווה אותי בעיניו בדרכי במעלה המדרגות ומוודא שהגעתי בשלום לחדר השינה (כנראה הרגל שנשאר טבוע בו מימי השירות הצבאי: אין מפקירים שמירה באמצע משמרת, או משהו בדומה לזה). אני בינתיים מגיעה (ללא פגע, יש לציין בהקלה) חזרה למיטה, מתחפרת היטב בשמיכה ועוצמת עיניים בכוונה רבה: אולי, אם לא אוכל לראות את חיות הלילה, גם הן לא תראינה אותי.
לפני שאני נרדמת שוב, אני חושבת מחשבות חיוביות ואוהדות מאד על אודות תריסולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.