כשברא אלוהים את שיקגו, הוא נטע אותה על חוף אגם מישיגן, ושתל בליבה, במקום בו יִבָּנוּ אחר כך בנייניה היפים ביותר, את נהר-שיקגו, שהזרים את מימיו לכיוון האגם.
זמן מה לאחר הבריאה, בערך לפני מאה שנה, בעקבות בעיות כלשהן הנוגעות לזיהום המים, החליטו השִיקָגוֹאִים שכיוון הזרימה הזה של הנהר אינו לרוחם, ונימנו וגמרו להפוך אותו. אמרו ועשו: לאחר הליך הנדסי מסובך, זורם היום נהר-שיקגו דווקא מאגם מישיגן לכיוון העיר, ונשפך, רחוק מאד משם, לתוך המיסיסיפי.
הפעילות ההנדסית המורכבת הזאת היתה לצנינים בעיני יושבי הערים האחרות המפוזרות על חוף האגם. הם טענו - וטעמיהם ונימוקיהם עמם - שהשיקגואים גונבים להם את מי האגם. אלא שהשיקגואים היקשו את עורפם והמשיכו בשלהם. היות שאגם מישיגן שוכן ביבשת האמריקאית, והיות שיושבי הערים שסביבו התברכו במזג מתון יותר משל תושבי המזרח התיכון, טרם פרצה מלחמה על מקורות המים של שיקגו עד לכתיבת שורות אלה.
את כל הסיפור הזה סיפר לנו המדריך באניה הקטנה שבה שטנו מנהר שיקגו לאגם מישיגן. במיוחד האריך בהסבריו בזמן שחיכינו באניה בנקודת המעבר בין הנהר לאגם - נקודה המצויידת בסכרים ומחסומים שתפקידם לפקח על כמות המים העוברים מן האגם לעיר. בשלב זה צריכות האניות לעבור דרך תעלה צרה הסגורה משני קצותיה בשערים כבדים.
זה הולך כך: קודם מחכים בנהר, לפני שער סגור. כשמצטבר מספר ראוי של אניות וסירות ממתינות, מתחלף אור הרמזור מאדום לירוק, השער נפתח לאיטו, והאניות נכנסות לתעלה. השער נסגר מאחוריהן, והן נשארות לכודות בפנים - שהרי השער בקצה השני של התעלה עודנו סגור (זה דומה קצת לכניסה לאיזור האריות בספארי ברמת-גן).
בנקודת זמן זו גואה המתח: רבי-החובלים והשייטים למיניהם קושרים את כלי השַיִט שלהם בחבלים עבותים אל וָוִים שממוקמים על קירות התעלה, וממתינים. לאחר שכולם נרגשים כדבעי, מתחלף האור ברמזור של השער השני, והוא נפתח. מי האגם פורצים בשמחה לתוך התעלה, והיות שאין להם מוצא דרך השער הראשון, הסגור, מתחילים פני המים בתעלה לעלות במהירות. הים עולה-עולה-עולה, בערך כחצי מטר, והאניות עולות איתו. אז מתירים השייטים את החבלים הקושרים את כלי השַיִט שלהם, ויוצאים סוף סוף לחופשי, אל האגם.
לצערי לא התרכזתי בהסברים שניתנו לנו שם במידה הראויה, ולכן לא הבנתי את הסיבות המדוייקות לכל הפרוצדורות המורכבות הנ"ל. בין השאר הוסחה דעתי על ידי להקה של ברווזים שהופיעה פתאום, יש מאַיִן, בתוך התעלה הסגורה. תחילה שטו שם בטור מסודר, אבל בהמשך התפזרו בעליצות לכל עבר, והתקרבו תוך כדי גיעגועים נלהבים אל ירכתי כלי השיט המחכים בתעלה. ההמולה הגדולה, כולל המים הגואים, לא הטרידו אותם כהוא-זה. הם שחו כבתוך שלהם, ואני עקבתי אחריהם בחיבה. אבל אל האגם לא העזו לצאת בעקבותינו.
לאחרונה חיפשתי בגוגל וקראתי הסברים מאלפים על המפעל הזה של שינוי כיוון הזרימה בנהר-שיקגו. בין השאר צד את עיני פריט המידע הבא: למרות ההצלחה המסחררת שהושגה בכל הנוגע להפיכת כיוון הזרימה הנ"ל, גילה מחקר מדעי שנערך לאחרונה באוניברסיטת אילינוי, כי בחלק מימות השנה ממשיך הנהר לזרום, בשכבותיו העמוקות ביותר, הסמוכות לקרקעית, בכיוון המקורי שנקבע לו בבריאתו - כלומר לעבר אגם מישיגן. היוצא מזה הוא, שנהר-שיקגו זורם, לפחות חלק מהזמן, בשני כיוונים בו-זמנית, ובשתי קומות.
וכך מוסיפים השיקגואים מחד לציין בגאווה את האופן בו הצליחו לגבור על איתני הטבע ולהזרים את הנהר בכיוון הרצוי להם - ומנגד ממשיך הטבע לדבוק, ולו גם במחתרת, בתוכניותיו המקוריות.
וכולם מבסוטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.