בלוגיעדה

כשהיה בני בכורי כבן שבע או שמונה,  התנפלה עליו אחותו הקטנה מיד כשנכנס הביתה בשובו מבית הספר,  והקיפה אותו בשאלות ובסיפורים.  הילד,  שהיה בדרך כלל רגוע ונוח לבריות,  התפרץ כּלַפַּי בזעף:

- "רק נכנסתי בדלת,  וכבר היא שואלת אותי שאלות!"

אכן,  שאלות הן נושא כאוב במשפחתנו.  כולם חוץ ממני  -   דהיינו,  שני הילדים ואביהם,  הלא הוא ראש המשפחה   -  מתעבים שאלות בכל נפשם ובכל מאודם.  במיוחד כשהם מוצאים את עצמם בקצה שאמור לספק את התשובות.

כל השאלות,  ולו גם התמימות ביותר,  מציקות להם:  איפה הם ומה שלומם ומה מעשיהם,  איפה היו ואיך בילו והאם אכלו, לאן הם הולכים ועם מי ומתי ישובו (ירחם השם,  השאלה האחרונה היא הגרועה מכולן).

נכון שפעמיים-שלוש בשנה נופלת על כל אחד מהם בנפרד תאוות הדיווּחַ.  אין לִצפות מראש מתי ומדוע יקרה הדבר,  אבל כשהוא קורה,  חובה עלי להיות קשובה וסבלנית,  וסיפוריהם אכן קולחים באוזני בזרם נדיב.  אבל מעבר לזה  -  שלא יציקו להם:  שאלות הן מטרד מיותר.  גרוע מזה:   הן מוכיחות כאלף עדים,  שאין סומכים עליהם ואין מקפידים בכבודם.  מה,  אם הם חולים,  הם לא יכולים לטפל בעצמם?  אם הם יוצאים,  הם לא יודעים איך לחזור?  הם לא יכולים לאכול מה-שהם-רוצים-איפה-שהם-רוצים-מתי-שהם-רוצים?  אז למה להציק ולקנטר ולשאול?

אבל אני פשוט סקרנית,  אני אומרת להם.  זה לא שאני לא סומכת עליכם:  להיפך,  אתם נראים לי הרבה יותר אמינים ממני (בדרך כלל).  אבל,  אחרי הכל,  אנחנו בני אותה משפחה,  לא?  זה לא ברור שאני פשוט רוצה לדעת קצת (בלי לחטט יותר מדי) על מה שקורה בחייכם?

בכלל לא ברור,  מסתבר.  מה גם שהם עצמם יודעים את התשובות,  ולכן גם יכולים להעיד שהן לא מעניינות.  אם כי,  בפרינציפ,  לא יעידו.

אכן,  קשים חייה של רעיה ואם עבריה.  אצל ראש המשפחה כבר למדתי לקרוא בין השורות,  ולנחש דברים גם בלי שיספר לי,  אבל עם הילדים זה מסובך הרבה יותר:  ראשית,  אני מכירה אותם פחות שנים,  ושנית,  כל אחד מהם משאיר רווחים אחרים בין השורות,  מה שמקשה עלי מאד את הקריאה ביניהן.

רווח והצלה הגיעו ממקור בלתי צפוי:  אחרי ששמעתי רבות וטובות על הסופר היפני הַרוּקִי מוּרַקַמִי,  שאלתי בספריה את ספרו   After Dark .  יש להודות שיש בספר הזה משהו מוזר ביותר,  אבל מצאתי בו גם הרבה יופי,  בעיקר בפרקים שלקראת סופו.  מכל מקום,  אני שמחה מאד שעלה בדעתי לקרוא אותו,  כי נתקלתי בו בדיאלוג אחד שחימם את ליבי במיוחד:

בשלוש לפנות בוקר יושבים בבית קפה בעיר יפנית שני סטודנטים שמכירים זה את זו היכרות רופפת,  ומשוחחים.  טַקַהַאשִי מספר למַארִי  דבר מה על לימודי המשפטים שלו,  מארי שואלת משהו בעניין הזה,  וטקהאשי אומר:

-   "?Are you asking because you really want an answer"

(הו,  הגברים האלה).

מארי,  תחול ברכת אלוהים על ראשה,  עונה:

-   "?Of course.  Don't people usually ask questions because they want answers"

וטקהאשי מהסס:

-   ".Logically,  yes.  But some people ask questions just to be polite"

(עניין הפגיעה בכבוד אפילו לא עלה על דעתו!  כמה תמימים הם היפנים.)

ומארי עונה:

-   "?I don't know.  Why should I have to ask you questions just to be polite"

ואז טקהאשי מתרצה סוף סוף ועונה על השאלה שנשאל.

תוכניותי לשנה החדשה:   להעתיק את הדיאלוג הנ"ל מהספר בשלושה עותקים,  לקשטם בפרחים,  ולתלות עותק אחד מעל למיטתו של כל אחד מיקירַי  -  למען יקראוהו לפני השינה ויהגו בו בחלומותיהם.  אולי כך ישתכנעו סוף-סוף,  שאנשים שואלים שאלות פשוט בשביל לקבל תשובות ולדעת.  לא מעבר לזה.  אין להם איזו תוכנית אפלה לקעקע את כבודו של הזולת.  הם סתם סקרנים. 

עובדה:  גם ביפן זה ככה.

שנה מצויינת לכולם!