הקואופרטיב

דווקא כשצריך לכתוב תזה, היא נזכרת פתאום שיש להם בלוג שצריך לתפעל. חבר הבטיח לכתוב פוסט אורח ונעלם. זה היה אחרי ארוחה מתמשכת באחד מימי החג. ארוחת בוקר פשוטה שנמשכה אל תוך הצהריים ואל תוך אחר הצהריים. היא נגמרה בטיול בספארי הקיבוצי (כן, כאן יש ספארי, ממש לא פינת חי). ככה זה כשיש ילדים שצריך לשעשע ואלכוהול שצריך להוריד לפני שעולים על האוטו.

החגים כבר עברו. חזרנו לשגרה. כלומר, כבר לא צריך להעביר את הזמן עם ילד בן שנה וקצת במשך חצי שבוע. מחשיך כבר בשש. מבחינתה היום נגמר. העיניים נעצמות כבר בתשע. "אחר כך את לא מצליחה לישון בלילה," הוא אומר לה כשהיא מתלוננת שהתעוררה באחת ולא הצליחה להירדם. לאן הגענו? היא מחכה שהתינוק-לשעבר יתעורר רק כדי להעביר את הזמן. ודווקא עכשיו הוא ישן לילות שלמים.

הבוקר עבר בשלום, עד שהיורש החליט להימרח על הספסל של הנעליים. הרבה דם. הרבה לחץ. קרח. בקבוק. הכול בסדר. קצת נפוח אבל אף שן לא נשברה. הולכים לגן. שוב החליפו מטפלת. שוב תוכניות לא ממומשות לכתיבת מכתב זועם למנהלת. "הילד שלכם כל כך שמח, רוקד, מחבק," אומרת המובילה בחיוך מעושה. אנחנו יודעים. יש לנו ילד מתוק. אבל לא שקטים. רוצים לדעת שנותנים שם "תכנים". הילד הגאון שלנו צריך לשמוע סיפורים, לצייר ועדיף שכבר מעכשיו יתחיל גם לעסוק באוריגמי או משהו כזה.

שגרה. זה מה שהוא צריך. ככה לפחות אומרים המומחים. אז גם אנחנו נכנסים לשגרה. אפורה. משעממת. חיים של מבוגרים – איפה נגור בשנה הבאה? מתי, אם בכלל, נעשה את הילד הבא? איפה אוכלים בשישי הקרוב, אצל אמא שלך או שלי? כאלה דברים. שיחות על המילים שהוא כבר יודע להגיד ועל המשימות שהוא כבר מסוגל לבצע ("אל תגידי שאת מאלפת אותו," הוא מזהיר אותה).

והחיים? קצת שכחנו מהם. רק קצת. משתדלים לחזור אליהם בנקודות קטנות. גם לבלוג...