הקואופרטיב

אז היה פיגוע. בתחנה המרכזית הישנה. עוד פעם שווארמה ראש העיר.

היא בבית, עובדת. הוא בחוץ, גם עובד. אף אחד מאיתנו ממש לא מסתובב בתחנה המרכזית, וגם לא עשה את זה בשנים האחרונות. אבל בכל זאת, הטלפונים מתחילים לזרום.

אמא שלו: איפה אסף?

היא: בעבודה.

אמא שלו: היה פיגוע.

היא: איפה?

אמא שלו: בתל אביב.

היא: כן, אבל איפה?

אמא שלו: מיכלי ואוריתי מאוד דואגות (כן, גם לאחותו קוראים אורית - סוג של סטייה).

היא: טוב. אנחנו בסדר.

אמא שלו: מתי אתם באים מחר?

היא:???? לא יודעת? הוא עובד מחר.

אמא שלו: עובד? למה?

היא: לא יודעת.

אמא שלו: עד מתי.

היא: עד חמש-שש. משהו כזה.

אמא שלו: טוב. תבואו.

אחרי חמש דקות:

אבא שלה: איפה את?

היא: בבית. איפה אני יכולה להיות.

אבא שלה: היה פיגוע.

היא: אני יודעת. אני לא מסתובבת בתחנה המרכזית.

אבא שלה: טוב. רק רציתי לבדוק.

היא: אתם לא אמורים להיות בצימר איפשהו?

אבא שלה: כן, ביערות הכרמל.

היא: טוב, תעשו חיים.

אבא שלה: יש הרוגים?

היא: כן. חמישה.

אבא שלה: טוב. נדבר.