אתמול בערב, אחרי שהוא חזר מהעבודה והיא שוב תפסה שנת ערב מוצלחת ("ישבתי כל היום מול המחשב, אני עייפה"), החלטנו ללכת לסרט.
הוא: איזה סרט את רוצה?
היא: לא יודעת. חשבת על משהו?
הוא: לא.
היא: אבל כבר לפני שעה אמרנו שנלך לסרט.
הוא: כן. אבל הייתי עסוק. מה עם "גן עדן עכשיו"?
היא: אין היום.
הוא: טוב. אז תחפשי משהו אחר.
היא: כבר מאוחר. לא נספיק להגיע.
הוא: טוב. אז תתלבשי.
היא: גם אתה צריך להתלבש.
הוא: נו, מצאת?
היא: כן. אבל זה בסינמה סיטי.
הוא: אני לא מתקרב לשם. חוץ מזה שהאופנוע לא מניע.
היא: אז תרד לבדוק אותו. ותתלבש כבר!
הוא: בואי איתי.
היא: רוצה לראות את "שנת אפס"?
הוא: מה זה?
היא: הסרט הישראלי הכי ארוך שנעשה כאן.
הוא: טוב. איפה זה?
היא: במוזיאון. אבל רק אחר הצהריים.
הוא: אז?
היא: וגם בסינמה סיטי. בעשר וחצי.
הוא: טוב. בואי נרד.
ירדנו למטה. ברור שהאופנוע לא הניע. השכנה כבר הציצה מהחלון לראות מי עושה כזה רעש. קיווינו שהיא לא תפתח בשיחה ותתלונן שוב על זה שאנחנו עושים לה רעש מתחת לחלון אחרי שלוקח לה שלוש שעות להירדם. אבל השעה בקושי היתה עשר והיא עדיין רק בשלבי הניסיונות. אנחנו יודעים כי היא דיווחה לנו בהזדמנות אחרת על סדר היום (או יותר נכון הלילה) שלה.
היא: צריך תוכנית חלופית.
הוא: תחשבי על משהו.
היא: טוב. קח ת'זמן. רוצה ללכת לאכול?
הוא: אפשר. מה בא לך?
היא: סושי.
הוא: לא בא לי.
לבסוף הצלחנו להניע, בידיעה שניתקע שוב בסינמה סיטי. ברור שהאופנוע צריך לעבור טיפול. עוד דבר שהוא דוחה כבר חודשים. תמיד היה משהו יותר חשוב לעשות. הגענו לסינמה סיטי, שם נתקלנו בפקקים נוראיים בכניסה. ניצלנו את יתרוננו והשתחלנו בין המכוניות. אבל גם בפנים, בקופות, היו תורים. במכונות האוטומטיות כבר לא נשארו כרטיסים ל"שנת אפס", מה שאומר, כך מתברר, שאולי בקופות יש כרטיסים לשורות הראשונות.
היא: מי הולך לסרט הזה בכלל?
הוא: על מה זה?
היא: לא יודעת. זה עם קרן מור ומנשה נוי. מה יכול להיות רע.
הוא: טוב בואי נעמוד בתור.
היא: חשבת על תוכנית חלופית?
הוא: במצבים כאלה אני יכול לחשוב רק על בר.
היא: טוב, אנחנו לא בדייט או משהו.
הוא: למה לא?
היא: כי כבר עברנו את השלב הזה מזמן. אתה יודע.
הוא: טוב. מה בא לך?
היא: סושי.
הוא: לא בא לי...
אחרי עמידה מייגעת בין בני נוער אנרגטיים ולאחר שהוצעו לנו כרטיסים ל"יש לה ביצים" כי "התינוק שלי בוכה ואני חייבת ללכת", הצלחנו להשיג כרטיסים לשורה שלישית, שהתבררה כשורה שנייה כי אין שורה 1. דווקא מקום טוב, בהתחשב בעובדה שהמסך קטן (כמו האולם). היה מלא. נראה שאם אנשים כבר מגיעים לסינמה סיטי הם נכנסים לסרט כלשהו, וכאשר הבחירה היא בין "יש לה ביצים", "המסור 2" וזה, יש כאלה שעדיין מעדיפים איכות.
הסרט היה טוב. טוב מאוד אפילו. לא מרגישים איך יותר משעתיים (כולל הפסקה) עוברות. בגלל שאנחנו לא מבקרי קולנוע לא ניתן פה ביקורת מלומדת. רק נגיד שמדובר בעלילה מפותלת עם מגוון דמויות המתחברות זו לזו בדרכים שונות ומשונות, המזכירה במשהו סרטים כמו "תמונות קצרות" הזכור לטובה, "מגנוליה", הזכור מאוד לטובה, ו"התרסקות" שאנחנו ממש לא אהבנו. וגם הצילום מעולה. ממש יצירת אמנות בפני עצמה שמחפה על כמה פגמים בעלילה.
וחוץ מזה יש דמיון מוזר ל"פרשת השבוע", הסדרה של הכבלים שראינו רק את פרקיה הראשונים כי התנתקנו (אחרי שקיבלנו, שוב, חודשיים חינם). השחקנים - קרן מור, מנשה נוי, דני גבע ושרה אדלר (שגם כאן נקראת אנה) - משחקים גם כאן וגם שם. כמו שם גם כאן יש אלמנט של תאונת פָּגַע וּבָרַח וכמובן הרעיון של דמויות רבות המתחברות בדרכים לא-דרכים. נדמה לנו שאת "פרשת השבוע" צילמו אחרי "שנת אפס", אז לא ברור מה הקשר, אם בכלל.
בקיצור - תלכו. שווה בהחלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
