הקואופרטיב

הוא הלך להחליף את המכנסיים שקיבל לחג. מכל המותגים דווקא קסטרו. הוא הלך ללא פתק זיכוי אבל אמא שלו ציידה אותו במידע ששווה זהב "תגיד אבירם מקניון אובנת, הם כבר יבינו". את השקית הוא פקד עליה להחזיק כי ממש אין לו את הנרב להתמודד עם מבטים שונאים מצד שוחרי החיות ושאר שונאי קסטרו באשר הם.

בחנות הוא הסכים לקנות כל דבר, העיקר שהשם קסטרו לא יתנוסס עליו. לאחר חיפוש ממושך הוא החליט כי 199 השקלים ילכו על גרביים בגלל שתחתוני הבוקסר היו "שואה של ממש" וטנגה לא היה בדיוק הקטע שלו. רגע לפני הקנייה היא מצאה לו חולצה מפוספסת על טוהרת גווני החום. הוא נראה מבסוט ועשרות זוגות הגרביים הצטמצמו לכדי זוג אחד וחולצה שאותה ביקש ללבוש כדי להימנע מלקבל עוד שקית פלצות.

הדרך הביתה היתה מלאת ויכוחים בנושא המצאת השפה העברית. אחרי שהוא הביע את דעותיו על "החבצלת", על "הלבנון" ועל אליעזר בן יהודה ושות', היא ביטלה אותו במילה אחת ואמרה שהשפה העברית היא דלה ביחס לכל שפה אחרת. כנימוק החלה לסקור את המצאת השפות מהלטינית ואילך. הוויכוח קיבל מעט צבע רק באזור בן גוריון, שם הוא החליט ששפה יכולה להיות כל מה שרוצים אפילו מלים בלועזית. האוזניים שלה נעמדו יחד עם רגליה האחוריות והיא דרשה ממנו לחזור בו. הרי לא יתכן שעִברות זה חלק מהשפה. הקרב הוסלם בתחילת רחוב גוש חלב, דרך קיצור מדיזנגוף, היא טענה שלא ייתכן והוא טען שייתכן, העיקר שמבינים.

לקראת הערב הוא החליט ללכת לראות את טקס יום השואה בכיכר רבין. הוא כבר הכין סנדוויץ' עם קוטג' וזיתים ועטף אותו בנייר כסף, בכל זאת מדובר ביום השואה. היא, אחרי שהזהירה אותו לא לאכול את הסנדוויץ' בבית, כי לא יהיה לו לטקס, החליטה להצטרף והביאה איתה תפוז קלוף שיהיה מה לנשנש בין היזכור לשמות הנרצחים. כשהם הגיעו הכל דמם. הכיכר עמדה ריקה מאדם ורק הדגל של עלם התנוסס על חצי התורן כאילו באווירת הערב - על הכל הוא חושב הרני רהב הזה!