רגע לפני שהערב נכנס להילוך גבוה, הלכנו לתת כבוד לחברה שלנו ברז. היא הרימה תערוכה למופת בדירתה שברחוב הרצל. אנשים לא מוכרים כבר נראו במבואה של הבית, היא מצדה נצמדה לקיר הימני הוא לשמאלי וכך הם נכנסו כשחתיכות קיר נמרחות על הבגדים, העיקר לא להתקל באף אורח. הם ערכו סיבוב ראשון התאהבו ואז הלכו לשתות משהו. בין הרהור אחד למשנהו היא הסבה את תשומת ליבו שנוספו כמה קירות בסלון והוא הנהן בהפתעה גמורה. אחרי ששתו והלכו לעוד סיבוב הגיעו עוד אנשים הפעם גם מוכרים. הדירה שבימים כתיקונם מאכלסת את ברז וחבריה הפכה לגלריה מדוברת ומאוד אופנתית. הכיבוד נע בין ארק למקלונים בתיבול ירדני מקורי, וחוצמזה עוד תופינים כמקובל. המבואה משכה עוד ועוד מבקרים ומשום מה האור בחדר המדרגות לא כבה, כמוהו אורה של המארחת שפזרה תשומת לב מדודה כמתבקש לכל באי הגלריה. שמענו מחירים, פה ושם הצעות וברורים על פי מיטב המסורת ובין בין לבין עוד נשיקות עוד חיבוקים והמון פטפוטים מלאו את החלל.
הוא: שווה אהה
היא: כן זו התערוכה הראשונה מאז בצאלאל
הוא: אני שמח בשבילה
היא: גם אני
הוא: טוב יאללה בואי נלך
היא: יאללה
הם הלכו לפיצריה עם איתי ואחרי זה לאכול גלידה, בדרך חזרה הוא רצה להרכיב אותה על הרמה אבל היא התבכיינה שזה כואב לה והברקסים נתקעים לה בחצאית, אז הוא נסע לידה ממש לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
