דווקא בתקופה אחרונה סיגלתי לעצמי הרגל - לעבוד כשגלי צה"ל ברקע. בבוקר זה רזי ברקאי ומחליפיו שמביאים חדשות, אחר כך "הצעקה האחרונה" שחבורתה הכאילו ניגודית תמיד משעשעת אותי (אף על פי שבזמן האחרון עירית לינור היא אחרונת הצד השפוי שם), אחר כך עוד מנת חדשות עם יעל דן, ולפני שעוברים לשי ודרור אפשר לשמוע מאזינים המתעקשים להביע את דעתם ברדיו ב"יש עם לדבר" ומנחים שלא תמיד מתאמצים לשמור על קור רוח. כל אלה השתלבו איכשהו בנטייה הכללית שלי לאסקפיזם. שמרתי על ריחוק ועל רמת ציניות מתבקשת, מתובלים בתחושת "אמרתי לכם" קטנה. כי עוד בימי ההתנתקות ידעתי שמי שבאמת מאמין בשלום ובדו קיום לא יכול להיות בעד פעולה משתפנת שכזאת.
אבל היום נשברתי. מודה. אינסטינקט האסקפיזם לא עומד בזה יותר. עד האירועים האחרונים הצלחתי להתייחס לכל ההתרחשויות כמו אל סרט זר ואיכותי שלא ממש קורה במציאות. המתח והציפייה לראות מה יקרה בפרק הבא תפסו את מקומן של הדאגה והחרדה. אבל הנה נפתחה גזרה חדשה, או נכון יותר נפתחה מחדש. כי גם היציאה מלבנון היתה סוג של התנתקות/התכנסות/נסיגה או איך שתבחרו לקרוא לזה. ומדברים על צווי שמונה, אחרי שרק אתמול צפיתי לראשונה בסדרה "מילואים" (מתי לעזאזל שודרה העונה הראשונה? עד כדי כך אני מנותקת?) ונשמתי לרווחה על כך שהוא כבר מזמן לא ממש בתוך זה.
ושי ודרור? הם שידרו תוכנית רגועה במיוחד, בלי שיחת טלפון מפתיעה וגם בלי גבריאלה ורננה, והודו שהתלבטו אם לשדר בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
