בלי ששמנו לב, הגענו כבר ל-1,001 כניסות. אנחנו יודעים שבניגוד לציפיות (שלנו, כן, רק שלנו) לא נכנסנו לפנתיאון הבלוגים הפופולריים שהשפיעו על חיי מיליונים, רכשנו לעצמנו רק כמה קוראים קבועים בודדים (רובם קרובי משפחה וחברים, אנחנו יודעים), וגם לא עוררנו אף שערוריה אינטר-רשתית חסרת תקדים, אבל בכל זאת אלף זה הרבה, וגם הזדמנות לסיכומים.
פתחנו את הבלוג ב-5 באפריל כמין תוספת למדור שכתבנו אז באחד ממקומוני עירנו. חשבנו שהוא ישמש כמאחורי הקלעים של המדור ושהוא נורא יעניין את שלושת קוראינו הנאמנים. מאז כבר נושלנו מהמדור, אבל הבלוג המשיך לתפקד, עם עליות וירידות.
בחודש הראשון כמובן כתבנו הכי הרבה.
הוא: כן, זה היה בתקופה שהשתלטת על הבלוג.
היא: זה בגלל שאני משקיעה.
הוא: כן. ככה את קוראת לזה. משקיעה.
היא: כן. אני כותבת הרבה יותר ממך.
הוא: כי לך יש זמן.
היא: לא. זה בגלל שלי יש סדר עדיפויות הגיוני.
הוא: הגיוני בעינייך. לא הייתי קורא להעדפה לכתוב בבלוג על פני עבודה "סדר עדיפויות נכון".
אחר כך קצת שככה ההתלהבות ונכנסנו לסוג של שגרה, תוך שאנחנו ממשיכים להפיץ את בשורת הבלוג בקרב מכרינו. עסקנו בעניינים שברומו של עולם וסתם בענייננו, ונכנסנו עמוק לעסק. אז גם הבנו שכרגיל אנחנו נסחפים עם ההמון, ושכרגיל אנחנו באיחור, כי לכולם כבר יש בלוגים וכולם כבר קוראים את ולווט (שמאז הפכה לדבורית).
היא: מה אתה עוד רוצה לכתוב?
הוא: יש הפגנה בכיכר.
היא: כן. אבל מה עם חגיגות האלף?
הוא: אה. תכתבי שאנחנו שמחים ומודים לכולם.
היא: שהביאונו עד הלום.
הוא: טוב. בואי נלך להפגנה. שלא יהיו לי פדיחות מחר בעבודה. אני עובד על תדמית השמאלן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
