הקואופרטיב

הלכנו לכיכר אתמול, לחפש את המפגינים. לא היה שם אף אחד, אז הלכנו לאכול בורקס וקפצנו לסופר.

אבל אז קיבלנו עדכון - ההפגנה צעדה לכיכר הסינמטק, ושם כל הבלגן. עזבנו הכל וטסנו למרכז העניינים. הכביש היה חסום, ומרחוק זה נראה כמו אלפי מפגינים. ממבט קרוב יותר התברר שהרוב כבר התפזרו, כי בדיוק הגיעו האוטובוסים. אלה שנשארו התגודדו בשולי הכביש וערכו מלחמת צעקות עם המצדדים במלחמה. רחוב שפרינצק בואכה קרליבך הפך לזירת מלחמה. מצד אחד עמדו מתנגדי הקרבות (וגם אנחנו) כשבידיהם דגלים אדומים, ומולם עמדו המצדדים שנשאו דגלי ישראל וקראו לנו בוגדים, ערבים וכו'. הספקנו לראות את אורי אבנרי צועד בגאון ואת דב חנין מתראיין ך-Ynet, אבל זה היה ממש ממש סוף האקשן. הכביש כבר נפתח, ואל צעקות המפגינים הצטרפו צופרי המכוניות. עמישראל במיטבו.

כשהבנו שכבר שום דבר מעניין לא יקרה, קפצנו לספריית הווידיאו, שהפכה לאחרונה לביתנו השני, ולקחנו סרט חמוד - מוכה אהבה - עם אדם סנדלר, אבל ממש לא אופייני. מומלץ לחובבי מוזרויות. ואז הגיע טלפון: תהיה מחר בארבע ב.

הוא: מחר בארבע אחרי הצהריים?

הם: לא. בארבע בבוקר.

הוא: אז היום בלילה.

הם: כן.

הוא: מה אנחנו אמורים לעשות?

הם: לגייס.

הוא: מתי זה ייגמר? להודיע משהו בעבודה?

הם: לא. אתה תספיק להגיע לעבודה.

כן, הוא הלך למילואים. אמנם הוא נמצא פה, קרוב, והסכנה הגדולה ביותר שעורבת לו היא הסנדוויצ'ים הצה"ליים ואולי נמק ביד ימין מרוב שיחות טלפון, אבל עכשיו כבר שתיים בצהריים ועדיין לא רואים שם את הסוף.