הקואופרטיב

המלחמה נמשכת, ושוב הוא נקרא למילואים. רק יום אחד, לגייס עוד מילואימניקים לתפעול מרחץ הדמים ההדדי. הפעם התקשרו בשש בבוקר וביקשו שיגיע מיד. אל הקריאה הצטרפה הידיעה שנעשה עוד טבח בכפר כנא, כי אם כבר יש מלחמת לבנון 2, אז למה שלא יהיה טבח בכפר כנא 2? לסרב? לא ממש אופציה.

כשהוא חזר משירות המולדת החלטנו שאין מעשה מתאים יותר מללכת להפגנה מול משרד הביטחון. אמנם הפעם לא אלפים, אבל לפחות מאה היו שם. יצר ההתמנגלות שלנו גרם לנו להסתובב בין העומדים בשולי הכביש מול הקריה ולחפש פרצופים מוכרים. ראינו כמובן את אורי אבנרי, וגם את יעל דיין. הצטרפנו למקהלת הסיסמאות וחיכינו להתרחשויות, תוך שאנחנו נזהרים שלא להיתפס באור המצלמות. אם לא עדכנו - ממש לא בא לנו שפרצופינו יופיעו בכלי התקשורת.* בלי קשר להקשר. סתם מין התנגדות אינסטנקטיבית.

משם שמנו פעמינו לג'וז ולוז, להמשיך את הערב ברוח הרדיקלית שבה הוא החל. כרגיל אצל הבנות היה מעולה, אך היעדרה של אילנית, שכבר לא עובדת שם אבל מפרסמת שירים בגיליונות של "כביש 40", הורגש, בעיקר בשל העובדה שהמלצר שלנו היה מוזר אפילו יחסית למלצרים/ות של המקום.

סגרנו את הערב עם עוד חמישה פרקים של "אבודים".

* כאן כדאי להעיר שהוא, עקב עבודתו, נאלץ לאחרונה להופיע בטלוויזיה. מין דרך כזאת של תוכניות טלוויזיה דלות תקציב לחסוך.