הקואופרטיב

בשבוע האחרון נחתו על מפתן ביתנו (טוב, רק אחד ממש במפתן, השני בתיבת הדואר) שני קטלוגים של חברות שדואגות להביא את עצמן ממש עד אליך. זה נחמד, הדבר הזה, בעיקר לאור העובדה שהיא חובבת קטלוגים מכורה, שיכולה לדפדף בהם עד אין קץ, לחפש פרטים חדשים כמו בציורים האלה שיש בהם מלא פרטים קטנים, להחליט לקנות משהו ובדרך כלל לא לממש, לקרוא את האותיות הקטנות שבכלל לא נועדו לקריאה, למשש את הדפים, לבהות בדמויות, בפריטים. הקטלוגים האלה נאספים אצלנו בבית כמו מגזינים, כמעט כמו ספרים.

הראשון מבין הקטלוגים העונתיים הוא הקטלוג השנתי של איקאה, זה שמאז הגעת הרשת לארץ ב-1999 נוחת בתיבות הדואר שלנו בכל ספטמבר. אם לא קיבלתם אתם כנראה פריפריאלים במיוחד. כרגיל, אין שום דבר חדש. משפחות שוודיות מדגמנות אושר במטבחים ובסלונים מעוצבים. התגיות הצהובות חדש! לא ממש מחדשות. עוד ספה שנראית כמו כל האחרות, ומדף שלא ברור מה החידוש בו.     

איקאה היא רשת המתמחה בלמכור אותם המוצרים כל הזמן. היא מצליחה לעשות זאת כי היא מוכרת סוג של פנטזיה - עיצוב זול שייראה טוב גם בדירתך השכורה. בחנות שלה, או נכון יותר בקומפלקס, מסתובבים כמו בסופר, עם עגלה ורשימות, וכמו בסופר תמיד מעמיסים הרבה יותר מהמתוכנן. לפי הפרסומים איקאה הורידה את המחירים ב-2%. לא בדקנו. ביולי 2007 אמורה להיפתח החנות החדשה בראשל"צ, כך שכדאי לצפות למתקפת פרסום נוספת השנה.

בלוגרים רבים תיארו את חוויית איקאה: חנן כהן הרגיש מגויס, גע"ס ערכה ממש לא מזמן תחרות איקאה בלוז, זו ש צילמה הצעות הגשה, לנוני איקאה מזכירה דווקא זיונים, ויוסי רז נזכר באיקאה בטראומת הזיקוקים. אנחנו מגיעים לשם כל שנה כמעט, או לפחות עם כל מעבר דירה (שזה יוצא בערך אותו דבר). את הפריטים שתכננו לקנות כמובן שאף פעם אין במלאי, אז אנחנו יוצאים עם כל מיני פותחנים וכפות שאנחנו לא צריכים.

הקטלוג השני, שהושלך בנונשלט על מפתן דלתנו, הוא הקטלוג של פוקס. הקטלוג הראשון של החברה מזה שנים בלי יעל בר זוהר. יודה לוי נשאר. בלי נינט. הקטלוג הוא בעצם שלושה - פוקס הרגיל, פוקס קידס ופוקס בייבי. את השניים האחרונים העפנו לאחר דפדוף קצר. בראשון עיינו פעמים בודדות, ותהינו בעיקר היכן הוא צולם ומי הם הדוגמנים והדוגמניות משורבבי השפתיים שמלווים את יודה ואת המחליפה של יב"ז. אין לנו הרבה מה להגיד על פוקס. לא היינו בחנויות שלהם כבר הרבה זמן, לא רכשנו ולו פריט אחד שלהם מזה שנים. סוג של התנגדות ללכת עם העדר, שהרשת המקומית לא מצליחה לפרוץ (ושרשתות אחרות, לא מקומיות דווקא, כן מצליחות).

הקטלוגים האלה הם שיטת שיווק מבריקה - אתם כבר מכירים את החברה, את המוצר, אנחנו רק באים להזכיר לכם שכדאי לכם להגיע גם השנה/העונה. אבל אותנו מעניינים דברים אחרים - למה אין קרדיטים? מי צילם? מי הצטלם? מי סטיילסט? מי עיצב שיער? מי איפר? מי הפיק? כאלה פרטים מעניינים אותנו במיוחד. זה הדבר הראשון שאנחנו קוראים בעיתון, בשביל זה אנחנו צופים בתוכניות טלוויזיה עד סופן ונשארים לשבת אחרונים באולם הקולנוע. סוג של תחביב. אם תרצו, אובססיה.