הקואופרטיב

עוד מעט היומכיפור הזה נגמר, ולא כתבנו כאן כלום, כי באמת אין לנו מה להגיד. שקט בחוץ, אבל הרחוב שלנו אף פעם לא רועש, כך שזה לא משנה. אם היינו רוצים כזה שקט היינו עוברים לגור בקיבוץ. שם כל יום יומכיפור, רק שאף אחד לא צם אף פעם. אם תנסה לצום ינפנפו לך עם סטייקים לבנים מול העיניים וישאלו אם אתה בא לים. בדרך לים, כשתעברו בקריית מלאכי (מה לעשות, זה המרכז העירוני הקרוב ביותר לקיבוץ) יזרקו עליכם אבנים. איזה כיף.

אתמול הלכנו לטייל בעיר. כיכר רבין היתה מלאה. יותר מדי אנשים. עשינו סיבוב, ירדנו דרך פרישמן לים. בדרך נתקלנו במכונית כיבוי אש וניידת משטרה. כמו עיתונאים טובים, ניגשנו לברר מה קרה. מתברר שדירת הקרקע באחד הבניינים מלאה בגז. לא ברור אם זאת דליפה או שמישהו מנסה להתאבד שם עקב עודף חטאים. תושבי הבניין החלו להתפנות על דעת עצמם. השוטרים והכבאים מצידם פתחו את החלונות מבחוץ, וחיפשו את ועד הבית. את זה גם אנחנו יכולנו לעשות. המשכנו בדרכנו, חזרנו דרך בן גוריון וקבענו עם חבר על פינת דיזנגוף. בבית ראינו עוד סרט ("שטח הפקר". בצהריים ראינו את "החולמים") ואכלנו את מה שלא הספקנו לאכול קודם.

תל אביב. עיר משוגעת. חוגגת 24/7, אבל יום אחד בשנה, היום הזה שאבותינו החליטו שהוא היום שבו אלוהים אולי יסלח לנו על חטאינו, משתתקת. מה קורה לתלאביבים שעם הגעתם לעיר הגדולה ויתרו על מסורת ודת? למה היום הזה, שבניגוד לחגים אחרים אי אפשר למצוא בו שום משמעות חילונית, גורם להם "להתכנס", להשתיק את כל ההמולה ששוררת כאן תמיד ובגללה אנחנו כל כך אוהבים את העיר הזאת? אקטיביסטים למיניהם כבר ניכסו לעצמם את היום הזה כיום ללא קניות/מכוניות/טלפונים..., אבל מי שבאמת אכפת לו מהסביבה ומהסובבים לא צריך יום מיוחד. פשוט תצרכו פחות, תסעו פחות במכוניות שלכם, תדברו פחות בטלפון, תעשו מה שאפשר כל השנה, כל יום, בלי לחכות לאיזה צווי אלוהי שאתם בכלל לא מאמינים בו.

טוב, אז בכל זאת היה לנו משהו להגיד על יומכיפור.